משפט צדק

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

מצווה התורה בתחילת פרשת שופטים על מינוי שופטים ושוטרים, ובעצם על יצירת מערכת המשפט הישראלית ע"פ התורה. הפסוק עצמו מורכב משני חלקים: הציווי- שופטים ושוטרים תיתן… והסיבה- ושפטו את העם…

את אריכות הפסוק ויתר הפירוט בו (שהרי ניתן היה לומר רק שופטים ושוטרים תיתן לך) מסביר המדרש בילקוט שמעוני[1] ואומר שהפסוק מתייחס לכמה מרכיבים של מערכת המשפט בעם ישראל. מערכת זו היא הירארכית ובנויה מכמה רמות, כאשר כל רמת שיפוט נלמדת מחלק אחר בפסוק: סנהדרין גדולה נלמדת מהמילים תיתן לך, בתי דין של השבטים נלמדים מהמילה לשבטיך, ובתי דין שבכל עיר ועיר נלמדים מהמילים בכל שעריך. אולם המדרש אינו מסביר את הצורך בהיררכיה המתוארת ואינו מסביר מדוע יש צורך שבכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר או בכל קהילה יהיה בית דין?

א. נגישות 

תשובה ראשונה שעולה מדברי החזקוני[2] היא שיש צורך שהמשפט יהיה נגיש לכולם וכל אדם יוכל לגשת אל השופט ולהתלונן על עוול שקרה אותו, ולכן בתי הדין יהיו מפוזרים בכל הארץ וקרובים לכל אדם ואדם. כאשר יש בית דין אחד ומרכזי הוא גם לא נגיש מבחינה פיזית לכולם, אך הוא גם עמוס ולכן לא נגיש מבחינה מעשית. לעומת זאת כאשר מעמסת הדין מתחלקת על יותר בתי דין, היכולת שלהם להתמודד עם כמות הפונים אליהם עולה.

אפשר להעיר על הסבר זה: נכון שפיזור בתי הדין עושה צדק עם האנשים, אך הוא לא חיוני להוצאת פסק דין של צדק. כאשר מסתכלים על ההנמקה לפיזור מערכת המשפט בפסוק רואים שהטעם מכוון להוצאת משפט צדק (אם הסיבה היחידה הייתה קשורה בנגישות מספיק היה לכתוב: ושפטו את העם), ולכן נראה שיש קשר של סיבה ותוצאה: פיזור מערכת המשפט מביאה לתוצאה של דין צדק, ולכן צריך לראות אם אפשר להסביר כיצד הדבר קורה?

ב. בירור הדין

הרמב"ן[3] מסביר כי משמעות הפיזור הוא על מנת ליצור הירארכיה של איכות השופטים: את השופטים החכמים ביותר ימנו לבית הדין של השבט ששאר בתי הדין כפופים אליו, ורק את המקרים הקשים יעלו אליו.

מה הרעיון העומד מאחורי דבריו? רוב העניינים שמגיעים לבית הדין הם פשוטים ולכן יכולים לדון בהם בבתי הדין העירוניים, אך נושאים חשובים או מסובכים יותר צריכים להיות מטופלים על ידי הדיינים החכמים ביותר. אם דיינים אלו היו צריכים לטפל גם בנושאים זניחים, לא בטוח שהיו מגיעים לדברים המסובכים, ולכן בתי הדין העירוניים משחררים מעומס את בתי הדין של השבט לדון במקרים המסובכים שבהם קשה להכריע מה הדין הנכון ובכדי להוציא את הצדק לאור. [בירור הדין נקרא הצדק והוא מתאפשר הודות לבתי הדין העירוניים המפנים את בית הדין השבטיים לחקור ולמצוא את הדין הנכון].

עוד אפשרות להסבר בכיוון  זה מתייחס לאפשרות של חקירת האירוע[4]: כאשר הגוף החוקר הוא חיצוני לקהילה ישנה אפשרות שהקהילה תסתגר על מנת 'לשמור על עצמה',  ולכן עצם היות השופטים והשוטרים חלק מהקהל, הדבר מאפשר להם להגיע לחקר האמת בצורה טובה יותר ובכך להוציא את הצדק..

ג. סמכות ומניעת פשע

דרך נוספת להבנת הדברים מציג בעל הכתב והקבלה[5]: הרב מחלק את מערכת המשפט לשני מרכיבי- השופט והשוטר. השופט תפקידו שיפוט, ואילו השוטר תפקידו אכיפה, חינוך ומניעת פשע, ולכן השוטר צריך להיות זמין ולהסתובב בתוך תחום השיפוט על מנת לבצע את תפקידו. למעשה מבחינת בעל הכתב והקבלה לשופט יש סמכות למשול ולשוטר יש סמכות להיות הזרוע הביצועית- הן במניעה והן באכיפה וההענשה. אם כן, השופט וקיום המערכת המשפטית העירונית יוצרות צדק בכך שהן מביאות את האשם לדין ומשום שהן מיישמות את ביצוע פסק הדין.

נוסף על כך: במידה ומערכת השיפוט הייתה חסרה ברמה העירונית או קהילתית, היה נוצר חלל שלתוכו עלולים היו להיכנס גורמים אינטרסנטים או אלימים, ולכן מעצם פיזור המערכת המשפטית בכל עיר ועיר נוצר צדק לתושבי המקום משום שיש גוף שאחראי על מניעת העוול.

ראינו אם כן כמה דעות ביחס לצורך לפזר את מערכת המשפט, כמו כן ראינו שצורך זה בשאיפה לייצר צדק – פיזור בתי הדין מטרתו לייצר צדק. אך שאלה שלא שאלנו עדיין היא: מהו צדק?  למען האמת מטרת בית הדין היא לשפוט ולהוציא את האמת! לבחון טענתו של מי אמתית ושל מי שקרית, אז מדוע מדבר הפסוק דווקא על צדק?

ד. מהו צדק?

המלבי"ם[6] בפירושו לתהילים מסביר שהצדק הוא דרך האמצע שבין האמת או החוק היבש ובין החסד. יש לנו אם כן שלושה מושגים: אמת, צדק וחסד.  האמת היא האמת המשפטית או החוק היבש – למעשה מה מגיע לי מבחינה חוקית, החסד הוא נתינה מוחלטת – מה אני נותן לאחר למרות שמבחינה חוקית לא מגיע לו, הצדק הוא דרך האמצע שבין שניהם – כאשר מסתכלים על החוק מצד אחד ועל הסיטואציה והמצב הספציפי הנתון ויוצרים דרך אמצע שתהייה מבוססת על האמת אך מתחשבת בחסד.

מתוך כך אפשר להסביר את חשיבות פריסת בתי הדין בכל שבט וישוב: כל שבט ושבט היה לו את האופי שלו, לכל עיר או קהילה יש את ה'אופי' שלה ואת הנורמות החברתיות שלה. בין עיירת דיג השוכנת לחוף הים ובין קהילת מגדלי בקר החיים בעבר הירדן המזרחי יהיו הבדלים תרבותיים שיכולים לנבוע מסוג העיסוק שלהם, ממקום החיים או מהתפתחויות שונות של הקהילות. על מנת שהשופט יוכל להוציא דין צדק כפי שלימד אותנו המלבי"ם יש צורך שמצד אחד הוא יכיר את החוק עצמו אך מצד שני הוא צריך להכיר את הקהל והקהילה אותה הוא דן[7]. מצב זה אפשרי רק אם הוא חי את המקום, את הנורמות ואת האנשים, ולכן צריכים להיות מפוזרים בתי  הדין בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

———————————————–

[1] ילקוט שמעוני, תתק"ז: תָּנוּ רַבָּנָן מִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל, תַּלְמוּד לוֹמַר "שֹׁפְטִים תִּתֶּן לְךָ", שׁוֹטְרִים לְיִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "שֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ", שׁוֹפְטִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "שִׁפְטִים לִשְׁבָטֶיךָ", שׁוֹטְרִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "שֹׁטְרִים לִשְׁבָטֶיךָ", שׁוֹפְטִים לְכָל עִיר וָעִיר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר "תִּתֶּן לְךָ". רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ, מִצְוָה לַשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ.

[2] חזקוני: …פרשה זו נסמכה כאן לומר לך אף על פי שאתה חייב ללכת שלש פעמים בשנה למקום הכהנים ושם תשאל מהם משפטים וחוקים כל זה לא יספיק לך עד שיהא לך שופטים ושוטרים בכל שעריך.

[3] רמב"ן:  …ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט, והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה ב"ד בכל עיר ועיר, שישפוט את העיר. ואף על פי שכולם שווים במניין, שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט, ותחתיהם לכל עיר ועיר… וכן אם נסתפקו בתי דינין של עיירות יבאו לפני ב״ד הגדול של שבט, וישאלו.

[4] ברוח זו מפרש שד"ל: לשבטיך – מוסב על תתן לך (רש״י), והיא נגד הטעמים, ועם כל זה נכון הוא בעיני, והכוונה שהשופטים והשוטרים יהיו מאותו שבט, כי יקשה בעיני ההמון להיות משועבדים לאנשים שהם משבט אחר.

[5] הכתב והקבלה: …ולי נראה ע״ד הפשט דמילת לשבטיך מוסב על שופטים ושוטרים, ולהורות על איכות התמנותם, כי בשם שופט אין להבין בו רק איש המיוחד להורות ולדון על הדברים הבאים לפניו, אם בעניני האיסורים שבין אדם למקום, או בעניני ממון שבין איש לחברו, כל שיש לו לשאול באחד מן הדברים הללו יבא לפניו, והוא ישיב לשואלו כפי משפט התורה, והשוטר הוא העומד לשרת את השופט כשיצווה עליו לכוף את הנתבע לעמוד לדין עם התובע אותו לדין, ולכוף את המחויב לעשות כדבר המשפט אשר יצא עליו מן השופט. כל זה הוא המובן הפשוט במילת שופטים ושוטרים. אבל לא יובן בו גם הממשלה על בני עירו במה שלא יבא לפניו, להיות לשופט כוח הממשלה לשלוח שוטריו לסבב בשווקים וברחובות להשגיח על החניות לתקן המידות והשערים, ולתקן כל המעוות, וכל שיראו השוטרים עוות בדבר מן הדברים יביאו אותו לפני השופט לדון אותו כפי רשעו, ולפי שאין זה במשמעות שופטים, לכן הוסיף קרא לשבטיך, להורות השופטים והשוטרים האלה יהיו לשרים ולמושלים עליך, שבט הוא מעניין שבט מושלים , לא יסור שבט מיהודה שהוא כנוי לשררה ולממשלה כאומרם (סנהדרין ה׳) שבט אלו ראשי גליות הרודין בעם בשבט,  הנה במילת לשבטיך יורנו כוח הממשלה הניתן לשופטים שיוכל למנות שוטרים הנוגשים בעם, המסבבים בעיר בשווקים וברחובות ויביטו עניני העם בעסקיהם עד שלא יעשו עול אפילו בדבר מועט.

[6] תהילים פ"ה, י"א:   חֶסֶד ־ וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָֽׁקוּ׃

מלבי"ם: …כי גדר הצדק שהוא ממוצע בין המשפט ובין החסד, כי התשלומין שהם מוגבלים כפי המעשה, שהוא האמת, הם בדרך משפט. אבל גדר הצדק והבדלו מן משפט: שהוא (הצדק) לא ישקיף על חוקות המשפט הכללים (אלא) רק יעשה לפנים משורת הדין, והוא דבר ממוצע בין האמת שהוא הדין הגמור ובין החסד הגמור, כי הוא חסד מורכב עם משפט, שבהצדק יפגשו יחדו חסד ואמת…

דברים, א' ט"ז: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.

המלבי"ם:  שלא די שישפוט לפי חוקות המשפט רק שיראה שיהיה צדק באמת ואם נ״ל שהוא דין מרומה לא יחתכהו.

[7] הגמרא דנה כבר במצבים בהם יש מנהג של המקום – מנהג מדינה, אשר לעיתים יכול שלא לעלות בקנה אחד עם ההלכה בתורה, ועדיין חכמים מתחשבים בו בפסיקת ההלכה: השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק. הכול כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים הלך ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד רבן שמעון בן גמליאל אומר לא היה צריך לומר הכול כמנהג המדינה. (בבא מציע פ"ז).