והסתרתי פני מהם: 'רק הסתר יש, ולא חלילה החזרת פנים לגמרי..'

אחד הדברים הקשים הוא לפעול בתוך מציאות שבה אנו לא מחזיקים בתמונה המלאה וממלא אנחנו לא יודעים לנתח את המהלכים המתרחשים. אין דבר מתסכל מזה. הרבה פעמים אנחנו עדים למהלכים שאנחנו לא מבינים אותם ואולי לפעמים כועסים עליהם, אבל אח"כ מתגלה התמונה המלאה והדברים מתחברים ומובנים. כאשר אדם חי בהסתרה, הוא לא יכול להבין את התמונה השלימה.

כאשר הקימו את המרכז האמריקאי בקרית גת, לא הבנתי למה צריך את המרכז הזה, למה הם מתערבים ולמה הם צריכים להגיד לנו מה לעשות. מרבית התהליכים לא היו ידועים. מהרגע שנכנסו לתמונה והיינו חלק בתהליך, כמי שאמונים על מתן אישור לארגונים בינ"ל לפעול ברצועת עזה, הרבה פערים הושלמו. פתאום הבנתי את הצורך הבינ"ל, את המשמעות של הלגיטימיות של המשך מלחמה גם אחרי שנתיים וחצי, את החשיבות בשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב וכיוצא. ובעיקר הכרתי את האמת – שכאשר מדינת ישראל אומרת לא, אז הארגון לא נכנס. כאשר אתה מבין את הסיטואציה ונכנס קצת למה שנראה בהתחלה כחושך, אתה מזהה ניצוצות של אור שאם תפעל בהם נכון, רק ילכו ויאירו בעוצמה.

והסתרתי פני מהם

פרשיות "ניצבים–וילך", אותן נקרא השבת ביחד, מקרבות אותנו לפרידה ממשה רבנו ע"ה. ברגעיו האחרונים מבקש משה דבר אחד עיקרי – לחזק את הברית בין הקב"ה לבין עם ישראל ולכן הוא מלמד בני ישראל את היסודות של ברית נצחית זו.  כחלק ממחזור ההתנהגות של עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, התורה מתארת מציאות שבה עם ישראל חוטא, מתרחק מהקב"ה והקב"ה מגיב להתנהגות זו:

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹקִים אֲחֵרִים". (דברים לא, יז–יח)

מה המשמעות של הסתרת פנים זו המובאת בפסוקים ? ומעבר לזה, מדוע הסתרת פנים זו מגיע אחרי שעם ישראל אומר בעצמו: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", שזה סוג של הכרה במצבם ואולי תחילתה של חזרה בתשובה ?  

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מלמד אותנו שהמשמעות של הסתרת הפנים היא מצב שבו עם ישראל יקרא לקב"ה והוא פשוט יבחר שלא להקשיב, להתעלם, הוא לא יענה להם ולא יקבל את תפילתם:

"וטעם הסתר אסתיר. שאם יקראו אלי לא אענם והמשל כאדם שלא יראה ולא ידע מה יעשה". (אבן עזרא על דברים לא, יח)

הסתרת פנים זו מגיעה אחרי שבני ישראל עבדו עבודה זרה ובחרו באלילים אחרים על פני הקב"ה. במצב הזה אומר להם הקב"ה, אתם גורמים לי שלא להקשיב לכם, אתם הבאתם אותי למצב שבו אני נאלץ שלא להביט בכם, להסתיר את פניי מכם, שכן בחרתם באלילים אחרים, כמו שמסביר המדרש :

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁרָאָה בַּגְּבִירָה שֶׁמַּבֶּטֶת בְּסָרִיס אֶחָד. אָמַר הַמֶּלֶךְ אֵינִי מְקַנֵּא בְּסָרִיס שֶׁאַתְּ מַבֶּטֶת בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁאַתְּ גּוֹרֶמֶת לִי לְהַחֲזִיר פָּנַי מִמֵּךְ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֵינִי מְקַנֵּא בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּכֶם, וְאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם גּוֹרְמִין לִי לְהַחֲזִיר פָּנַי מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" מִפְּנֵי מָה, "כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". (ילקוט שמעוני על התורה תתקמ״א, ה׳)

אפשר להבין מציאות שבה בעל או אישה אינם מסוגלים להסתכל בפנים של מי שבוחר ללכת עם בן זוג אחר. לבחירה זו יש משמעות כבדה והנגזרת המיידית היא הסתרת פנים. טבעי לחלוטין.

הרמב"ן (1194–1270, ספרד וא"י) מסביר שאומנם בני ישראל מכירים במצב ומודים שהגיעו לאן שהגיעו בשל העובדה שהקב"ה אינו בקרבם, אבל זאת רק תחילת הווידוי, זה רק הרהור חרטה. כדי להיגאל ולצאת ממצבם וכדי שהקב"ה יכיר בתשובתם ויחזור להסתכל עליהם, נדרשים בני ישראל תשובה שלימה ומלאה :

"וְטַעַם וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי, פַּעַם אַחֶרֶת, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהִרְהֲרוּ יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם כִּי חָטְאוּ לֵאלֹקִים, וְעַל כִּי אֵין אֱלֹהֵיהֶם בְּקִרְבָּם מְצָאוּם הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, הָיָה רָאוּי לְרֹב חַסְדֵי הַשֵּׁם שֶׁיַּעַזְרֵם וְיַצִּילֵם, שֶׁכְּבָר כָּפְרוּ בע"ז, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמַר: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי". וּלְכָךְ אָמַר כִּי עַל כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָשׂוּ לִבְטֹחַ בע"ז יַסְתִּיר עוֹד פָּנִים מֵהֶם, לֹא כְּמִסְתַּר פָּנִים הָרִאשׁוֹן שֶׁהִסְתִּיר פְּנֵי רַחֲמָיו וּמְצָאוּם רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת….עַד שֶׁיּוֹסִיפוּ עַל הַחֲרָטָה הַנִּזְכֶּרֶת וִדּוּי גָּמוּר וּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר לְמַעְלָה, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'". (רמב"ן על דברים לא, יח)

אדם שמגיע למקום שאינו מתאים ומעשיו אינם ראויים, צריך קודם כל להכיר במציאות. זה הצעד הראשון. להכיר שכל מה שקורה לך זה בשל העובדה שהקב"ה אינו מסייע לך. כל מה שקורה לנו נובע ממעשינו וממצבנו הרוחני שאליו הגענו. גם במצב הזה, שיש הכרה, לא פשוט לעשות את הצעד המלא של תשובה מלאה, אבל עד שזה לא יקרה גילוי השכינה חזרה יישאר רחוק. החרטה היא התחלה חשובה, אבל היא עדיין אינה תשובה שלמה.

הסתרת הפנים לא מונעת קירבה

עוד יסוד חשוב הנלמד מדבריו של הרמב"ן הוא שאומנם יש מציאות שבה הקב"ה מסתיר את פניו מפני האומה הישראלית וכתוצאה מכך מגיעים רעות וצרות, אבל הגאולה תמיד ממתינה שם, גם אם בהסתר, עד אשר יחזרו בני ישראל בתשובה שלימה ואז נזכה לגילוי השכינה ולגאולה שלימה. רבי עובדיה ספורנו (1473-1549, איטליה)  אומר את הדברים בצורה יותר חריפה :

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי מֵהֶם. לֹא כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבוּ הֵם בְּאָמְרָם שֶׁאֵינִי בְּקִרְבָּם, כִּי אָמְנָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיוּ תִּהְיֶה שְׁכִינָתִי מְצוּיָה שָׁם, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "בְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ כוּ׳״, אֲבָל אַסְתִּיר פָּנַי מֵהַצִּילָם". (ספורנו על דברים לא, יח)

לעולם הקב"ה אינו מפסיק להיות בקרב האומה הישראלית. ההסתרה היא רק מעצם ההצלה ומהמציאות שבה האומה הישראלית נמצאת. הקב"ה תמיד שם,  בכל מציאות חיים, ההסתרה באה לידי ביטוי בזה שהקב"ה לא יציל את אומתו מהצרות, עד אשר ישובו בתשובה. זה יסוד אדיר. הסתרת פנים אינה הסתלקות השכינה, השכינה תמיד בקרבנו, גם כאשר אנחנו כפויי טובה.

חז"ל במסכת חגיגה לוקחים את הדברים צעד נוסף ומלמדים שגם במציאות של הסתרה הקב"ה ממשיך לדבר איתנו אומר רבא: "אף על פי שהסתרתי פני מהם –  בחלום אדבר בו".  ורב יוסף אומר: "ידו נטויה עלינו". (מסכת חגיגה, דף ה', ב'). גם בהסתרה הגדולה ביותר, הקב"ה משגיח שעם ישראל לא יגיע לכליה. זהו יסוד עצום. אין מציאות שבה הקב"ה מתנתק מעם ישראל, הוא משגיח ורואה והוא גם יוודא שלעולם האומה הישראלית לא תכחד, כמו שמסביר, רבי שבתי הכהן, הש"ך (1621-1662, וילנא) :

"עוד אמר הסתר אסתיר, לפי שאמר וחרה אפי ועזבתים, כדי שלא יקשה על משה לומר אולי ח"ו באותו חרון אף יכלם, לזה אמר אינו אלא בהסתר פנים לבד, לא ח"ו שיעשה כליה". (שפתי כהן על התורה, דברים לא, יח)

החסידות הופכת את הדברים לעבודה של האדם עצמו כלפי הקב"ה. בעל "דגל מחנה אפרים", רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (1748–1800, אוקראינה), נכדו של הבעל שם טוב, מביא משל למלך שהקים מחיצות סביב ארמונו כדי לבחון האם בניו ינסו להגיע אליו, אבל הכל הוא אחיזת עיניים במטרה לבחון האם הילד יילחם על הגעה לאביו. ברגע שהבן יעשה מאמץ קטן, הוא יגלה שהכל היה אחיזת עיניים:

"אך דהנה המשל הוא למלך שעשה כמה מחיצות באחיזת עינים לפני היכלו שלא יוכלו ליכנס אליו ונסתתר שם ועשה חומות ואש ונהרות באחיזת עינים הכל לפני בניו והנה מי שהיה חכם נתן לב לדבר אך אפשר שאביו הרחמן לא יתרצה להראות פניו לבניו ידידיו אין זה כי אם אחיזת עינים והאב רוצה לנסות אם ישתדל הבן לבוא אליו ובאמת אין שום הסתרה והנה מיד כשמסר לנפשו לילך בנהר נסתר אחיזת עינים ועבר בו וכן בכל המחיצות עד שבא להיכל המלך … ותבין שאפילו בירידה יש גם כן אנכי היינו ההסתרה שנסתתר עצמי ממך היא גם כן לטובתך אז ואנכי אעלך גם עלה היינו שתזכה למעלה יתירה". (דגל מחנה אפרים, וילך ב׳)

האדם הפשוט רואה מציאות של חומה, מחיצות וכיסויים ומסתובב לאחור ולא מתאמץ. אבל, האדם המבין יודע שהקב"ה לעולם לא יעזוב את עמו, כמו שאב לא עוזב את בניו, ולכן הוא יעשה את המאמץ הראשון לעבור את הנהר בדרך לארמון ואז יתגלה לו שכל המחיצות הוסרו, שכן אין דבר יותר חשוב למלך מלראות את בנו ולחבקו בהיכלו.

גם הסתרה היא לטובה

בעל דגל מחנה אפרים מלמד יסוד נוסף וחשוב, כל הסתרה תכליתה היא עבורנו ולטובתנו. המטרה היא שנתרומם ונעלה ונתקדם ונקום : "ההסתרה שנסתתר עצמי ממך היא גם כן לטובתך". אין פירוש הדברים שאין קושי ואין כאב בזמן ההסתרה. להפך. האדם רואה מחיצה, רואה אש ואולי גם מרגיש אותם מתחת רגליו, אבל זאת קריאה להתעוררות, קריאה לחצות את הנהר, קריאה להתרוממות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935, לטביה וא"י) מנסח את היסוד הזה בפרספקטיבה של תחילת הגאולה ומעבר מתקופת הגלות החשוכה לתקופת הגאולה. בגלות קשה לראות את כוחה של הגאולה, אבל עדיין אור הגאולה מנצנץ גם שם והאור הזה נמצא גם בחושך הכי גדול. בכל מציאות יש את הנקודה המבצבצת שעתידה להאיר באור גדול על האומה הישראלית ועל האדם הפרטי. יכול להיות הסתר פנים אבל אין חלילה החזר פנים של הקב"ה מהאומה הישראלית:

"והנה מצד כח הנפילה של הגלות, שהוא קשה כ"כ שאין כח הגאולה נראה בו כלל, הי' ח"ו מקום להתמוטטות רגליהם של שונאי ישראל לגמרי, אלא שאע"פ שאין כח הגאולה נראה בהגלות המר והנמהר הזה, מ"מ הוא מתנוצץ בו, וע"י התנוצצות של כח הגאולה נמשך הקיום, שלא יהי' ח"ו כליון חרוץ. וזהו שאע"פ כן סמכן דוד ברוה"ק, אע"פ שאין כח הגאולה נראה בתורת קימה, מ"מ בדרך סמיכה שהיא דרך התנוצצות כדי להמשיך הקיום, שלא תאבד תקוה חלילה, דבר זה נמצא, וזהו ענין הסתר פנים, שרק הסתר יש, ולא חלילה החזרת פנים לגמרי". (עין איה, ברכות א, כב)

פעמים רבות האומה הישראלית ניצבת בפני מציאות כאותית וכואבת ואף אחד לא מצליח להבין אותה. אבל עלינו לדעת ולהבין – אנחנו לא מצליחים לראות, זה לא אומר שאין אור מבצבץ בחושך שממנו תמשיך ותיבנה האומה הישראלית.

יש משהו עמוק בעובדה שהפסוקים הללו מופיעים דווקא בסוף התורה, כאשר משה רבנו מכין את בני ישראל לחיים בלעדיו. ארבעים שנה העם חי במציאות שבה הדברים היו גלויים בצורה יוצאת דופן: עמוד ענן ואש, לחם מן השמים וכיוצא. המציאות הזו תיפסק ברגע שיכנסו לארץ. וכאן אנו נדרשים לחיות בתוך עולם "טבעי" שהוא בהגדרתו "מוסתר" יותר. עולם שבו נצטרף לזרוע, לקצור, לבנות, להילחם ולהנהיג מדינה. משה מכין אותם גם לרגעים קשים, שבהם לא רק שהנס יהיה מוסתר בתוך הטבע, אלא שהעם יחווה ממש "הסתר פנים".

אדם יכול לעבור תקופה קשה מאוד ועדיין להיות מלווה בידי הקב"ה. אומה יכולה לעבור מלחמות, משברים ומצבים שבהם היא אינה מבינה לאן ההיסטוריה הולכת –  ועדיין הקב"ה נמצא בקרבה. העובדה שאיננו מסוגלים להסביר את המציאות אינה ראיה לכך שאין בה נקודת אור עבורנו. העובדה שאיננו רואים את פניו של הקב"ה אינה ראיה לכך שהוא הפנה אותנו מאחוריו.

יש הסתר. לפעמים אפילו הסתר כפול – "הסתר אסתיר". אבל אין נטישה. הפנים נמצאות מאחורי הלבוש, היד עדיין נטויה, השכינה עדיין בקרב ישראל.

שנזכה לראות את פני ה' גם בתוך ההסתר, לזהות את ידו בתוך המציאות, ולזכות במהרה לימים שבהם לא נצטרך עוד לחפש את הפנים מאחורי המחיצות.

שבת שלום.

שהדברים יהיו לרפואת מתנאל בן ציביה למשפחת קריגר ולרפואת דוד בן זיוה למשפחת קוסטינר אשר נפצעו  במלחמה ולהבדיל לעילוי נשמת החייל הלל דינר אשר נפל ברצועת עזה ולעילוי נשמת חברי וידידי היקר באדם ר' מאיר בן פריחה למשפחת קרבלו.

אבי כהן סקלי

אבי כהן סקלי, נולד בשנת 1979, נשוי לרינת ולהם שישה ילדים. גדל, למד ומתגורר כיום בבית שמש. נכנס לשירות הציבורי בשנת 2005 ובמסגרתו מילא שני תפקידי מנכ"ל משרד ממשלתי – מנכ"ל משרד ירושלים ומורשת ומנכ"ל משרד שוויון חברתי.
בין היתר שימש גם כראש מנהל אזורי תעשיה, כראש אגף בכיר לפיתוח כלכלי בחברה הבדואית בדרום, יועץ כלכלי בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה ובמשרד האוצר.
בתפקידיו השונים היה אמון על קידום ופיתוח של סוגיות ציבוריות משמעותיות : טיפול באזרחים ותיקים עצמאיים בגלי הקורונה הראשונים, פיתוחה הכלכלי של מזרח ירושלים, פיתוח כלכלי-חברתי של החברה הערבית, העצמה דיגיטלית וטכנולוגית לרשויות מקומיות, הקמה של רשות הצעירים בישראל והקמתם של עשרות מרכזי צעירים ועוד סוגיות רבות.
במקביל לתפקידיו, הינו סגן אלוף במילואים, משרת באוגדת איו"ש ובוגר תוכניות מנהיגות שונות כמו: תוכנית "מעוז" ותוכנית "עתידים".