תוכן עניינים
חג שיש בו הכול חוץ משיר
ראש השנה חל בא' (ו- ב') בתשרי, והוא פותח את מעגל השנה. זהו הוא היום היחיד במחזור השנתי שבו נפגשים שני דברים שאינם נפגשים בדרך כלל: קדושת יום טוב מזה, ודין מזה. מכאן נובע המתח שיעסיק אותנו: מצד אחד יום חג שיש לשמוח בו , ומצד שני יום שבו "ספרי חיים וספרי מתים פתוחין".
ההלל, פרקי תהילים הנאמרים בימי החג, הוא הביטוי המובהק ביותר לשמחת החג בתפילה. והנה, ביום טוב זה הוא נעדר לחלוטין, ולא רק שאין את ההלל השלם – אפילו חצי הלל, שאומרים בימי שמחה שאין בהם הלל, גם אותו לא אומרים בראש השנה.
אנו נראה תחילה כיצד הגמרא עצמה מציבה את השאלה, ולאחר מכן נעקוב אחר שלוש דרכים בהבנת התשובה. משם נפנה לשאלה מהו בכלל ההלל? ועל מה הוא נאמר, ולבסוף נעמוד על המתח שנותר: שמחה כן אך שירה לא.
השאלה כפי שהגמרא עצמה מציבה אותה
כדי להבין מדוע היעדר ההלל בראש השנה הוא דבר לא מובן מאליו, נראה מתי כן אומרים אותו. בגמרא מובאת ברייתא ובה רשימה סגורה של ימים שבהם גומרים את ההלל:
"שְׁמוֹנָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהַיָּחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל: שְׁמוֹנָה יְמֵי הַחַג, וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב (הָרִאשׁוֹן) שֶׁל עֲצֶרֶת" (ערכין, י', ע"א)
ביאור שטיינזלץ : שאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק: אלו שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג (סוכות), ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב הראשון של עצרת; ובגולה, שעושים שני ימים טובים מספק, הם עשרים ואחד ימים: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.
הרמב"ם מביא את הרשימה הזאת להלכה, ומוסיף עליה מיד את היוצא מן הכלל:
"וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מִצְוָה לִגְמֹר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל… אֲבָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל" (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ג', ו')
לכאורה נראה שאין אחידות בקביעה מתי אומרים הלל, ולכן הגמרא בערכין מביאה שני מועדים, ראש השנה וראש החודש, ומנסה להבין קודם כל מה מייחד כל אחד מהם ומדוע לא נאמר בהם ההלל? בתוך כך היא מלמדת על כך שאיסור עשיית מלאכה הוא מדד לקביעת אמירת הלל:
"רֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּאִיקְּרִי 'מוֹעֵד', לֵימָא! לָא אִיקַּדַּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה… רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, דְּאִיקְּרוֹ 'מוֹעֵד', וְאִיקַּדּוּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, לֵימָא!"
רֹאשׁ חוֹדֶשׁ, דְּאִיקְּרִי מוֹעֵד, לֵימָא לָא אִיקַּדַּישׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? דִּכְתִיב {ישעיהו ל׳:כ״ט} ״הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג״: לַיְלָה הַמְקוּדָּשׁ לֶחָג, טָעוּן שִׁירָה; וְשֶׁאֵין מְקוּדָּשׁ לֶחָג, אֵין טָעוּן שִׁירָה. רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, דְּאִיקְּרוֹ מוֹעֵד וְאִיקַּדּוּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, לֵימָא? מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ. (ערכין, י', ע"ב)
בראש החודש לא אומרים שירה מכיוון שהוא לא נאסר בעשיית מלאכה, ולומדים מכך שהוא לא הוקדש כחג (ולעניין החצי הלל שאומרים כיום – נסביר בהמשך), ואז באה הגמרא ומעלה את השאלה: אם כן, ראש השנה ויום כיפור, שכן נאסרו במלאכה ונקראו מועד, למה בהם לא אומרים הלל? וכאן באה התשובה, המובאת בשני מקומות בלשון כמעט זהה:
מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: "אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים? אָמַר לָהֶם: אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו — וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה?!" (ראש השנה, ל"ב, ע"ב; ומקבילה בערכין, י', ע"ב, בשם רבי אבהו)
ביאור שטיינזלץ: ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שאומרים הלל בכל חג ואין אומרים בראש השנה? אמר ר׳ אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו לכתוב כל אדם בספר זה או זה — וישראל אומרים שירה? שזמן זה של דין אינו ראוי שיאמרו בו שירה, ולכן אין הלל נאמר אלא בחגים אחרים, שהם זמני שמחה.
אם כן למדנו שהשירה – ההלל המלא, לא נאמרת בראש השנה ויום כיפור מפני שהם ימים של דין ומשפט. אך נוסיף ונשאל: מה טיבה של מניעה זו? האם היא נובעת ממצב הדין שלמעלה, או מאופיו של היום ומן הנדרש מן האדם למטה? על כך יש דרכים שונות בראשונים.
שלוש דרכים בהבנת התשובה
א. אין שירה בשעת המשפט
הדרך הראשונה מקבלת את דברי הגמרא כפשוטם – בשעה שהמשפט מתנהל, שירה אינה ראויה. הראשון שנראה שהעמיד את דברי הגמרא כטעם הלכתי הוא בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר, 1269–1343, ספרד), שכותב כך:
"ואין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים, דא״ר אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, רבש״ע, מפני מה א״א ישראל שירה לפניך לא בר״ה ולא ביה״כ? אמר להם: אפשר אני יושב על כיסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפני נפתחין וישראל יאמרו שירה." (טור, אורח חיים, סימן תקפ"ד)
הבית יוסף (רבי יוסף קארו, 1488–1575, ארץ ישראל) חוזר על אותו טעם בקיצור -"ואין אומרים הלל בר״ה ויה״כ, דא״ר אבהו… וכו'" (בית יוסף, אורח חיים, תקפ"ד).
ההסבר הרעיוני מקבל משמעות הלכתית בשולחן ערוך ובו לא מוזכר הטעם, אלא ההכוונה המעשית הנובעת ממנו:
"אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים" (שולחן ערוך, אורח חיים, תקפ"ד, א')
בהמשך אותו סעיף מוסיף הרמ"א (רבי משה איסרליש, 1520–1572, פולין) מה כן אומרים באותו היום:
"ונוהגין לומר אבינו מלכנו על הסדר, ואם הוא שבת אין אומרים אותו… ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות" (רמ"א שם).
ב. אופיו של היום – לא ימי שמחה יתרה
גישה שנייה שמובאת אצל חכמים שמה את הדגש על היום ומהותו. הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1137–1204, מצרים), נותן טעם שאינו הטעם של הגמרא:
"אֲבָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל, לְפִי שֶׁהֵן יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה וָפַחַד, לֹא יְמֵי שִׂמְחָה יְתֵרָה" (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ג', ו')
שלוש מילים כאן טעונות: תשובה, יראה, פחד. הרמב"ם אינו מזכיר כלל את כיסא הדין ואת הספרים הפתוחים בשמים, אך כנגדם הוא מתמקד בחוויה האנושית על הארץ: האדם שיודע שאלו הם ימי הדין והוא צריך לחזור בתשובה, והוא ירא ומפחד ממה שייכתב בדינו. ויש לדייק בסיומת: הרמב"ם אינו כותב שימים אלו הם "לא ימי שמחה" כלל, אלא "לא ימי שמחה יתרה".
בפניני הלכה (הרב אליעזר מלמד, בן זמננו, ישראל), מסביר הרב את הדברים כך:
כיוון שהוקשו כל המועדים זה לזה (שבועות י, א), כשם שמצווה לשמוח בשלושת החגים כך מצווה לשמוח בראש השנה ביין ובשר. והוא גם נקרא ‘חג’, שנאמר (תהלים פא, ד): “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ“.
אלא שהואיל והוא גם יום דין ותרועה, לא נצטווינו לשמוח בו שמחה יתירה כמו בשאר החגים, ולכן אין אומרים בתפילת ראש השנה “מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון” כפי שאומרים בשאר החגים (שו”ע תקפב, ח). גם אין אומרים בו הלל.. (פניני הלכה, ימים נוראים, ג', י"א)
ומוסיף הרב, שגם לגבי השמחה, שונים ימים אלו משאר החגים שיש בהם מצווה בשמחה גדולה:
לא נצטווינו לשמוח בו שמחה יתירה כמו בשאר החגים (שם, ג', ד').
שתי הלכות בראש השנה מבטאות את השמחה שאינה מגיעה עד קצה. הראשונה, בנוסח התפילה:
"אינו אומר 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון'" (שולחן ערוך, אורח חיים, תקפ"ב, ח')
והשנייה, בסעודה:
"אוכלים ושותים ושמחים ואין מתענין בר״ה… אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם" (שולחן ערוך, אורח חיים, תקצ"ז, א')
אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא כל שבעם, וזאת בכדי שיראת הדים והיום עדיין תהיה מורגשת.
ג. הכנעת הלב
המאירי (רבי מנחם המאירי, 1249–1315, צרפת) כותב:
"וממה שאמר 'בשעת ההלל' למדנו לפי דרכנו שאין אומרין הלל בר״ה וביום הכפורים, וטעם הדבר מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה. והוא שאמרו דרך צחות: אמר הקב״ה, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה" (בית הבחירה למאירי, ראש השנה, ל"ב, ע"ב)
הרעיון שהמאירי מביא מתמקד בתנועה הנפשית של האדם: "זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה", תודעת יום הדין מכניסה את האדם למתב נפשי של הכנעה, של ענווה והנמכה עצמית, ובמצב זה אי אפשר לומר שירה שבמהותה היא באה מתוך הרחבה נפשית.
מהו ההלל ועל מה הוא נאמר
המשנה והגמרא בפסחים דנות במקורו של ההלל ובמועדי אמירתו:
"הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן" (פסחים, קי"ז, ע"א)
ביאור שטיינזלץ: וחכמים אומרים לא לתאריך מסוים ולמאורע מסוים ניתקן, אלא נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו את ההלל על גאולתן, בתור דברי תודה.
ההלל הוא דברי תודה על גאולה – כלשון ביאור שטיינזלץ, ואם כן יום שהמשפט בו פתוח הוא אינו יום שאומרים בו דברי תודה על מה שכבר נעשה. המדרש בויקרא רבה מביא רעיון משלים לרעיון כאן:
אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ אֵצֶל הַדַּיָּן וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן הוּא נוֹצֵחַ, אֶלָּא מַאן דְּנָסַב בָּאיָין בִּידֵיהּ, אֲנַן יָדְעִין דְּהוּא נָצוֹחַיָיא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וּמְקַטְרְגִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן נָצַח, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן בְּיָדָן, אָנוּ יוֹדְעִין דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן נָצוֹחַיָּא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (ויקרא רבה, ל', ב')
בסוכות, אחרי שעם ישראל ייצא זכאי בדינו, אז יגיע הזמן לומר שירה, ולכן בסוכות נאמר הלל.
וניגע בעניין ההלל: כיום אנו רגילים לקרא את מה שנקרא 'חצי הלל' בראש חודש ובימי חול המועד של פסח. הלל זה מקורו במנהג, וכך מובא בגמרא:
רַב אִיקְּלַע לְבָבֶל, חֲזָנְהוּ דְּקָא קָרוּ הַלֵּילָא בְּרֵישׁ יַרְחָא, סְבַר לְאַפְסוֹקִינְהוּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְדַלְּגִי דַּלּוֹגֵי, אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם. תָּנָא: יָחִיד לֹא יַתְחִיל, וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר. (תענית, כ"ח , ע"ב)
תרגום שטיינזלץ: רב איקלע [הזדמן] לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא [ראה שהם קוראים הלל בראש חודש] והוא לא הכיר מנהג זה, סבר לאפסוקינהו [חשב להפסיק אותם] משום שהם עושים שלא לצורך. כיון דחזא [שראה] דקא מדלגי דלוגי [שהם מדלגים] ואינם אומרים הכל, אמר שמע מינה [למד מכאן] כי מנהג אבותיהם בידיהם והם יודעים שהוא מנהג ואינו חובה. תנא [שנה החכם]: יחיד לא יתחיל הלל בראש חודש, ואם התחיל – גומר.
ההלל שנקרא 'שירה', הוא ההלל המלא המורכב מהמזמורים קי"ג–קי"ח בספר תהילים. בימים שלא גומרים בהם את ההלל, הוא נקרא בדילוגים – אנו מדלגים על חלק מהמזמורים בכדי להראות שאמירה זו מקורה במנהג, וכך כותב הרמב"ם:
אֲבָל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרִיאַת הַהַלֵּל מִנְהָג וְאֵינוֹ מִצְוָה, וּמִנְהָג זֶה בְּצִבּוּר, לְפִיכָךְ קוֹרְאִין בְּדִלּוּג. וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּנְהָג. וְיָחִיד לֹא יִקְרָא כְּלָל, וְאִם הִתְחִיל יַשְׁלִים וְיִקְרָא בְּדִלּוּג כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְאִין הַצִּבּוּר. וְכֵן בִּשְׁאָר יְמֵי הַפֶּסַח קוֹרְאִין בְּדִלּוּג כְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ג', ז')
מה שנשאר: שמחה יש, שירה אין
אם ראש השנה הוא יום של יראה והכנעה, כיצד מתבטאת בו השמחה? התלמוד הירושלמי מתאר את התנהגותם של ישראל ביום הדין:
"לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִין לְבָנִים וּמְגַלְּחִין זְקָנָם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים, יוֹדְעִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן נִיסִּים" (תלמוד ירושלמי, ראש השנה, פרק א', הלכה ג').
וכך גם מובא בדברי עזרא ונחמיה אל העם ביום א' בתשרי:
"וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה, ח', י')
השמחה מתבטאת לא בהלל, אלא מנהגי היום שנעשים במידה:
לא מענים את הגוף (ולכן משתדלים לסיים את התפילה לפני חצות שלא יעבור חצי היום בצום), לובשים בגדים מכובדים – אבל לא את ההכי מכובדים (פניני הלכה, ימים נוראים, ראש השנה, ד',ד'), אוכלים ושמחים אבל לא כדי שביעה שתשכיח את מהות היום (שולחן ערוך, אורח חיים, תקצ"ז, א').
סיכום
שלוש דרכים ראינו להסביר מדוע למרות שהיה צריך לומר הלל בראש השנה, הוא לא נאמר ונדחה בגלל סיבה מסוימת:
הגישה המרכזית, היא זו של הגמרא כפשוטה: אין שירה בשעה שהמשפט מתקיים. כך הביאו הטור והבית יוסף את טעם הלכה זו.
הרמב"ם שם את הדגש על אופיו של היום: ימי תשובה ויראה ופחד אינם ימי שמחה יתרה. המאירי ממשיך את הרעיון ומתמקד באדם – זמן הכנעת הלב הוא לא זמן שירה.
לצד אלה ישנה הסוגייה בפסחים, שלפיה ההלל הוא דברי תודה על גאולה, ולכן עד שלא נגמר הדין אין מה לומר הלל.
ההלכה מבטאת את שני הצדדים: אוכלים ושותים ושמחים – אבל עם גבול; זהו יום טוב גמור, אבל בלי "מועדים לשמחה" ובלי הלל.
ומשהו אלינו
ההכרה בדין המתקיים בימים אלו יכולה להכפיף ולדכא את האדם שמבין שמול הקב"ה אין משחקים – הוא לא יכול לתרץ את עצמו ומעשיו ולקוות שהשופט שמולו לא יבחין בשקר. מצב זה יכול להביא את האדם לייאוש עד שלא ינסה בכלל לתקן את דרכיו.
אולם מצד שני, עומדת השמחה – היא לא מלאה, היא לא מושלמת, אבל היא בטוחה. האדם בטוח שאם יבוא באמת ברצון אל הקב"ה – הוא יתקבל. האדם יכול להיות בטוח שתהיה שמחה בסוף משום שכאשר הוא פותח שער לקראת הקב"ה, הקב"ה לא ישיב פניו ריקם.