פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא, מסביר הרד"צ הופמן, מסיימת את מקבץ המצוות שמרכיב את חלקו המרכזי של ספר דברים. לאחר המצוות המוזכרות בתחילת הפרשה, תעסוק התורה בענייני הפרידה של משה מהעם ובהכנות לכניסה לארץ. חלקה הראשון של הפרשה (פרק כ"ו) שבו מצוות הביכורים ווידוי מעשרות עדיין שייכים למקבץ המצוות, ואילו פתיחת פרק כ"ז מהווה את הפתיחה לחלקו השלישי של הספר- פרידת משה מהעם.

נושאי הפרשה:

ביכורים ומקרא ביכורים

מצווה התורה להביא את ראשית התבואה למקדש לפני ה', ומסביר ספר החינוך: להביא בכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחיבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם חטה, ושעורה, גפן, ותאנה, ורמון, זיתים ותמרים…

האברבנאל מסביר את מקומה של המצווה כאן: אחרי שזכר בפרשה של מעלה שיזכרו רשעת עמלק ואשר הרע עמהם כדי להשיב גמולו בראשו. זכר כאן שגם כן יזכרו הטובות שקבלו המה מהשם יתברך כעל כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. ולהודות לשמו עליו יביאו לבית מקדשו הבכורים כמו שיזכור. וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלהים לעשות התחלת הסדר מהמצווה הזאת להבדילה מפרשת עמלק. הרד"צ הופמן מציין כי גם את סט המצוות שבפרשת משפטים מסתיים בציווי על הביכורים: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

מצווה נוספת הקשורה בביכורים היא מקרא ביכורים שאותו אומר מביא הביכורים במהלך הבאתם. ספר החינוך עומד על הרעיון העמוק שיש בדבר: לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומציר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלהינו ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכול הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן, מתחיל בעניין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו, והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן צוונו ברוך הוא על זה, כי חפץ חסד הוא.

ביעור ווידוי מעשרות:

במהלך מחזור השמיטה – בשש השנים שאינן שנת השמיטה, מחויב האדם להפריש תרומות ומעשרות: בכל השנים מפרישים תרומות ומעשר ראשון (התרומה לכהן והמעשר ללוי), בנוסף- בשנים 1,2,4,5 של מחזור השמיטה מפרישים מעשר שני (שאותם אוכל בעל הבית בירושלים) ואילו בשנים 3 ו- 6 מפרישים מעשר עני שהולך לעניים. בסיום כל מחזור של שלוש שנים מצווה התורה לסיים לחלק את התרומות ומעשרות ולסיים לאכול את פירות מעשר שני – ואם לא  מצווה האדם לשרוף אותם. (העני, הכהן והלוי לא מצווים לסיים את המעשרות שקיבלו עד זמן ביעור המעשרות).

מועד ביעור המעשרות הוא פסח של השנה הרביעית או השביעית- שאז סיום קטיפת פירות העץ של שנה שלישית (שנהנו מגשמי שנה שלישית), וביום טוב האחרון של פסח, במנחה, מי שקיים את מצוות הביעור מצווה לומר וידוי מעשרות שבו מודיע שמילא את כל פרטי הציווי. מסביר הרב מלמד בפניני הלכה:

את ה'וידוי' זכאי לומר רק מי שלא עבר על שום הלכה מהלכות תרומות ומעשרות במשך שלוש השנים, שנאמר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – שנתן את כל המתנות ולא שינה מסדר הפרשתם. "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ" – שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מהתלוש על המחובר, ולא מהמחובר על התלוש, ולא מהחדש על הישן, ולא מהישן על החדש. "וְלֹא שָׁכָחְתִּי" – שלא שכח לברך לפני קיום המצווה. "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" – שלא אכל 'מעשר-שני' בהיותו אונן. "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" – שלא טימא אותו. "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" – שלא השתמש בכסף פדיון 'מעשר שני' למצוות אחרות, ואפילו לצורך קבורת מת. "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלוֹהָי" – שהעלה את ה'מעשר-שני' לבית הבחירה. "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – ששמח ושימח בו אחרים, שנאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (משנה מעשר שני ה, יא-יב; רמב"ם יא, טו).

חתימת הספר עד כה:

סיומו של פרק כ"ו בפרשת כי תבוא משמש כסיום לחלק זה של ספר דברים ובו מזהיר משה את בני ישראל ללכת בדרכי ה' ולקיים את המצוות, החוקים והמשפטים. חתימה זו כוללת הבדלה כפולה: אֶת יְהֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ – עם ישראל מבדיל את הקב"ה מכלל האמונות והוא מקבל להאמין רק בו ולקיים מצוותיו, ואילו הקב"ה מצידו: וַיהֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כׇּל מִצְוֺתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: – הקב"ה מבדיל את עם ישראל מכל העמים להיות לו לעם סגולה ולעם קדוש (מלשון נבדל).

מעמד הר גריזים והר עיבל:

ציווי המעמד:

לאחר שפתחנו את חטיבת המצוות שבספר דברים במעמד זה (תחילת פרשת ראה), מפרטת התורה את מעמד הברית גם בסיומה. ציווי זה מגיע כאן כציווי לעתיד ואזהרה על ידי משה והזקנים מנהיגי העם שיקפידו לקיים את מצוות התורה.

מעמד הברית עצמו עתיד להתקיים על גבי הר עיבל והר גריזים: משה מצווה את בני ישראל להקים על הר עיבל אבנים אשר עליהם תהיה כתובה התורה (ונחלקו חכמים מה בדיוק מדברי התורה ייכתב עליהם), ולהקים מזבח ולהעלות עליו קורבנות, מחצית מהעם תעמוד על הר גריזים ומחצית על הר עיבל ויוקראו לפניהם הברכות והקללות על קיום או הפרת מצוות ה'.

מעמד הציווי כולל שני חלקים: החלק הראשון בפסוקים כ"ז, א- ח, והחלק השני בפסוקים ט-י. ההבדל שבין החלקים הוא בדוברים: בחלק הראשון משה עומד עם הזקנים ואילו בשני עומדים איתו הכוהנים והלווים. יש שהסבירו שבני שבט לוי והזקנים המופיעים בפסוקים הם אותם אנשים, אולם נראה שמדובר על שתי קבוצות שונות משתי סיבות:

א. יש משמעות בפני העם לביסוס מעמד של שתי קבוצות אלו- הזקנים שהם ההנהגה המקומית והשבטית של העם, ובני שבט לוי שהם ההנהגה הרוחנית. חשיבות זו נובעת מכך שמשה לא יכנס לארץ ולכן יש מקום לבסס את מנהיגות שתי קבוצות אלו בפני העם- ולכן הם עומדים יחד עם משה במהלך הציווי.

ב. ישנה הקבלה בין הציווי למעמד עצמו- את המזבח והאבנים בונה יהושע וכלל העם משתתפים בהקרבת הקורבנות (ולכן הזקנים מופיעים בציווי זה) ואילו במהלך המעמד של הברכות והקללות מתחלק העם לשניים ומולם עומדים בני שבט לוי, וכך גם מחולקות הקבוצות במתואר בספר יהושע: וְכׇל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:

ונראה שעמד משה עם הזקנים ובני שבט לוי והם התחילו את הציווי הראשון ולאחר מכן חזרו הזקנים לעמוד עם בני ישראל ואז עמד משה עם בני לוי ואמר את פסוקים ט'-י', ואז גם ציווה על החלוקה של השבטים- מי יעמוד על כל הר. בתווך, בין ההרים, יעמוד יהושע ובני לוי- וכאן עולה השאלה: כיצד לוי נכלל בשבטים על הר גריזים וגם בתווך יחד עם ארון ה'? ישנן כמה תשובות שמביאה הגמרא ונראה להסביר לפיהן או שזקני השבט עמדו למטה ושאר השבט על ההר, או שאלו שהגיעו לגיל שירות יעמדו למטה ושאר השבט למעלה (אפשרות נוספת היא שהלווים עמדו על ההר ורק הכוהנים בתווך).

הברית:

שלב ראשון של מעמד הברית הוא חתימת הברית עצמה- עומדים הלווים ומכריזים: ארור האיש אשר… וכל העם עונים אמן. כאן בפרשה נאמרו רק הקללות, אולם רש"י מסביר ע"פ דברי הגמרא: ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארן למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ואילו ואילו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עֵיבל, ופתחו בקללה: ארור האיש אשר יעשה וגומ׳ (דברים כ״ז: ט״ו), ואילו ואילו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר גריזים, ואמרו: ברוך אשר אינו מקלה וגומ׳, וחוזרים והופכים כלפי הר עיבל, ואומר: ארור מקלה, וכן עד: אשר לא יקים.

נוסח הדברים מלמד על כך שיש כאן התחייבות מבחינת העם: מרכז העניין הוא לא הארור או הברוך שנאמר, אלא המענה של העם- אמן! אמן זה משמעו שהם מקבלים עליהם את בדברים ובכך מאשרים את הברית. הנושאים המובאים בברית מייצגים את הקשרים שבתוך החברה: קשר שבין האדם והקב"ה (ארור עושה פסל ומסכה), בין האדם ומשפחתו (ארור מקלה אביו ואימו), בין האדם וסביבתו (ארור משיג גבול רעהו) ובין אדם לעצמו- תחום העריות (ארור שוכב עם…). עניין נוסף הוא שבכל הנושאים הללו יש מידה של הסתרה- ..וכן שאר הארורים האמורים כאן, על עבירות שבסתר הם (דעת מקרא). הדבר מלמד על כך שההתחייבות היא קודם כל אישית- האדם מתחייב לשמור על כלל הצדדים הקשורים בחייו והוא אחראי לכך. בנוסף ניתן לומר שהצורך בהתחייבות נובע מכך שעניינים אלו הם בסתר ובית הדין לא יודע מכך ולכן על האדם להכיר בכך שהוא לא נפטר מהעונש אלא הקב"ה יידע על מעשיו.

הברכות והקללות

לאחר הציווי על מעמד הר גריזים, מתארת התורה את הברכות והקללות אשר יגיעו על העם באם ישמרו או יפרו את הברית עם הקב"ה. נחלקו הפרשנים האם ברכות וקללות אלו שייכות למעמד הר גריזים שתואר לפני כן או ששייכות למעמד ברית ערבות מואב שיתואר לאחריהן. שאלה זו מעניינת בפני עצמה ונדון בה בע"ה בפרשת נצבים, ואילו כאן נתייחס למבנה הברכות והקללות ולסדרן. כמו כן נציין שגם קללות וברכות אלו נאמרו לדעת חלק מהפרשנים במעמד עצמו- גם אם הן לא היו חלק מהציווי על המעמד (רד"ק לספר יהושע).

תחילת הנושא הוא בפסוק: וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… ולאחריו מפורטות הברכות והקללות. הברכות נאמרו בקצרה לעומת הקללות, ומבנה הברכות בנוי ככלל ופרט וכלל: תחילה הכלל- והיה אם שמוע תשמע…ובאו עליך כל הברכות… ובסוף הכלל – ונתנך ה' לראש ולא לזנב…כי תשמע אל מצוות ה' אלוהיך… בתווך פרטה התורה את הברכות ומהי משמעות ראש. בנוסף מבנה הברכות בנוי שבתחילה מדבר על האדם הפרטי- ברוך בעיר, ברוך פרי הבטן וכו', בתווך ברכות לכלל העם- ייתן ה' אוייבך ניגפים לפניך.. ומסיימת התורה שוב במה שעניינו הפרט- והותירך ה' לטובה בפרי בטנך… (דעת מקרא).

הקללות לעומת זאת נאמרו באריכות ובנויה מכמה מקבצים (הרד"צ מחלק לשבעה מקבצים, דעת מקרא לשישה), כאשר הפסקה הראשונה מהווה פתיחה כללית הכוללת שישה פעמים את המילה ארור, כנגד שש פעמים שהמילה ברוך מופיעה בברכות (רד"צ), ולאחריה מפורטות הקללות (כשם ששת הפעמים שמופיעה המילה ברוך הן פתיחה לברכות שאחריהן).

ננסה לחלק את הקללות לשני חלקים מרכזיים:

חלק ראשון עוסק באדם הפרטי והוא כולל את פסוקים כ'- ל"ה: החלק פותח בפסוק יְשַׁלַּח יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכׇל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבׇדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי, והפסוקים הבאים מפרטים מהן המארות,  המהומות והמגרעות שיבואו על האדם ברמה הפרטית- ולכן מדגישה התורה בך.

חלק שני עוסק בקללות ברמה הלאומית ומתחיל בפסוק ל"ו: החלק מתחיל בשני פסוקי פתיחה- יוֹלֵךְ יְהֹוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן: וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהֹוָה שָׁמָּה: הפסוק מציין אותך ואת מלכך ולכן ההבנה כי הוא עוסק בעם ברמה הלאומית (גם אם הן מנוסחות בלשון יחיד). לאחר פסוקים אלו מחולקות הקללות לכמה שלבים או מצבים:

השלב הראשון עוסק במצב כאשר העם עדיין על אדמתו כאשר באים אסונות ברמה הלאומית- אסונות כלכליים (כגון הארבה, הזית שנושל, התולעת שתאכל את הגפן וכו') וירידת מעמד העם כשליט בארצו (הגר העולה והופך לראש). חלק זה מסתיים בפסוקי האזהרה: וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

לאחר מכן מתחיל שלב שני של קללות- העם עדיין על ארצו אך הצרות מגיעות על ידי אויב ומלחמה- וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהֹוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ: יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ: הקללות המופיעות לאחר פתיחה זו מתארות את מצב המלחמה והסבל שיבוא על העם בעקבות פלישת האויב לארצו (והצר לך בכל שעריך וכו').  על שלל צרות המלחמה מוסיפה התורה שיבואו גם קשיים גופניים שלא מהמלחמה (אך קשורים בעם זר ולכן מקומם כאן)- והשיב בך את מדוי מצרים… השבה זו היא גם של אימת הכובש כאשר היה במצרים וגם של מכות וחולי גופני הנקשר בשם מצרים (כשם שבהגדה מספרים על החולי והמכות שבאו על מצרים ושלא מתוארות בתורה). קטע זה מסתיים בפסוק והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם… כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם…

החלק השלישי מתחיל בפסוק ס"ד- וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכׇל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן: ובו התורה מתארת את שיקרה לאחר הכיבוש כאשר בני ישראל יצאו לגלות בארצות זרות (ובגויים ההם לא תרגיע…). סופו של הקטע קשור בפחד ההיסטורי של העם – מצרים: וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת…

יוצא מהדברים שהקללות מחולקות לשנים: קללות ליחיד וקללות לעם, כאשר גם הקללות לעם מחולקות לשלושה חלקים המסודרים לפי סדר: קודם כל קללות הקשורות בעם ובארץ, לאחר מכן קללות הבאות במלחמה על הארץ ובסיומן- קללות כאשר העם הפסיד את ארצו ויצא לגלות.

אלה דברי הברית:

מסיימת התורה בפסוק: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פסוק זה יכול להיות מובן בשתי דרכים- הראשונה כסיום וסיכום למה שבא לפניו (ולכן מובן שהמילים בארץ מואב מתארות את מקום נתינת הציווי ולא את מקום הברית עצמה), ודרך שנייה היא להבין שזוהי פתיחה למה שיבוא אחר כך, ברית ערבות מואב (והמילים ערבות מואב מתארות את מקום הברית עצמה). הקושי להבין את מקומו של הפסוק נובע מכך שהוא מופיע כפרשייה עצמאית- בספר התורה הוא מופיע בניתוק (פרשיה סגורה) ממה שלפניו ובניתוק (פרשיה פתוחה) ממה שלאחריו.

מעמד ברית ערבות מואב: דברי הברית

בפרק כ"ט מתחילה התורה לתאר את דברי משה בברית ערבות מואב: לא תבשל גדי בחלב אמו – למה נאמר? כנגד שלוש בריתות שכרת הקב"ה עם ישראל שלש פעמים. אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים ובהר עיבל (ספרי דברים). על פי דברי הספרי, לפני הכניסה לארץ כרת הקב"ה עם העם ברית נוספת, ברית שסיומה של פרשת כי תבוא הם דברי ההקדמה אליה ופרשת נצבים היא הברית עצמה. מטרתה של הברית הזו, ע"פ דברי רבים מהפרשנים, היא לתקן את הפגם שנוצר בברית הר סיני עם חטא העגל והחטאים שבאו לאחריו ומשום כך ישנה חשיבות לכך שדווקא משה רבינו הוא שיהיה נוכח בה (בניגוד למעמד הר גריזים).

סיכום:

פרשת כי תבוא מסיימת את חלק המצוות של ספר דברים, ולאחר מכן ממשיכה בהכנות לקראת הפרידה ממשה והכניסה לארץ. כחלק מהכנות אלו מצווה התורה על מעמד הר גריזים- ברית בין הקב"ה והעם אשר ייחודה על פני הבריתות האחרות (הר סיני וערבות מואב) בכך שהיא הברית הלאומית של העם עם הקב"ה: הם עם בעל חוקה, ממסד ומדינה הנמצאים בארצם. הבריתות האחרות נעשו עוד לפני גיבוש העם כלאום (במובן שיש להם אדמה וחוקה), כאשר הם במדבר ומונהגים על ידי משה רבינו- אשר עם כל גדולתו היה בעל תפקיד יחידאי וחולף בחיי העם (לאחריו לא יהיה עוד 'משה'). חיי בני ישראל במדבר היו שלב של הכנה לחייהם כעם באדמתם, וברית הר גריזים והר עיבל מציינת את המעבר לחיים לאומיים בארץ.

(הדברים מבוססים על פירוש דעת מקרא והרד"צ הופמן)

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.