התפילה ביהדות היא יסוד מהותי ומרכזי בחיי היומיום של היהודי הדתי. היא מבטאת את הקשר בין האדם לאלוהיו, ומאורגנת על בסיס שבח, בקשה והודיה. לאורך הדורות התפתחה מסורת תפילה עשירה שהתגבשה סביב נוסחים קבועים, ובהמשך נערכו לספר שאנו מכנים כיום סידור התפילה. הסידור מלווה את האדם היהודי מרגע לידתו ועד יומו האחרון, והוא מהווה ביטוי כתוב ומרכזי לעבודת ה' היומיומית.
התפילה מוגדרת במסורת היהודית כ"עבודה שבלב" ומוגדרת כמצוות עשה מהתורה לפי דעות שונות בהלכה. בתנ"ך מוצאים דוגמאות רבות לתפילותיהם של דמויות מופת: אברהם, יצחק, יעקב, משה, חנה ועוד. תפילות אלה היו לעיתים קצרות וספונטניות, אך הביעו את צורך האדם בעזרת הבורא ואת תחושת התלות והקרבה אליו.
לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ולאחריו החורבן השני, הפכה התפילה לתחליף לעבודת הקורבנות שנעשתה במקדש. בתקופת אנשי כנסת הגדולה התעצבו יסודות התפילה הקבועה, ובעקבותיהם באה תקופת המשנה והתלמוד שבה הועברה המסורת בעיקר בעל פה, תוך קביעת מסגרת לתפילות היום (שחרית, מנחה, ערבית) ותוספת תפילת מוסף בשבתות וחגים. בנוסף, נקבעו מרכיבים מרכזיים כגון "קריאת שמע" וברכותיה, פסוקי דזמרה ותחינות פרטיות.
על פי ההלכה, עיקר התפילה עומד בתפילת העמידה (המכונה גם שמונה-עשרה), אשר כוללת שלושה חלקים: שבח לה', בקשה על צרכי היחיד והכלל, והודיה על הטוב שניתן לנו. מסביב לתפילת העמידה התפתחה מסגרת טקסית והלכתית רחבה יותר, הכוללת גם קדיש, ברכו, חזרת הש"ץ, פיוטים שונים ועוד.
בתקופת התלמוד נוסחי התפילה הועברו מדור לדור במסורת שבעל פה, עם אזכורים כתובים חלקיים במקורות חז"ל. בתקופת הגאונים (המאה ה-7 עד המאה ה-10 לספירה) החל להתגבש הצורך בסידורים כתובים, בין השאר בשל פניות חוזרות ונשנות של קהילות מחוץ לבבל (כגון צפון אפריקה, ספרד ואיטליה) שביקשו נוסח אחיד ומדויק. רבים מיהודי התפוצות כבר לא שלטו בעברית בצורה מלאה, והתקשו לזכור או להבין את נוסחי התפילה בעל פה. כך נוצרו הסידורים הראשונים, שנערכו בכתב יד על ידי חכמי בבל ונשלחו לאותן קהילות מרוחקות, כדי לסייע להן לשמור על נוסח מוסמך ואחיד בכל תפוצות ישראל.
אחד הסידורים הראשונים והמשפיעים ביותר שנשתמרו הוא סידור רב עמרם גאון, שחי ופעל במאה ה-9 בבבל. רב עמרם גאון, שעמד בראש ישיבת סורא, קיבל פנייה מקהילה יהודית בספרד שביקשה נוסח תפילה מסודר לכל ימות השנה. לבקשתם, חיבר את הסידור הכולל את התפילות השונות, ברכות, פיוטים והדרכה הלכתית קצרה.
סידור רב עמרם גאון נחשב לראשון שסידר את התפילה היהודית מתחילתה ועד סופה, ובכך יצר מסמך מקיף שיכול היה לשמש קהילות שלמות. הוא כלל את תפילות ימי החול, שבתות, חגים וימי מועד שונים, לעיתים בציון הדינים והמנהגים הנלווים. חידושו הגדול היה בניסיון לאחד מנהגים שונים של קהילות ישראל לנוסח מגובש, תוך מתן הסברים לתכנים ולסדר התפילה.
לסידור רב עמרם הייתה השפעה עמוקה על התפתחות נוסחי התפילה בקהילות רבות ברחבי העולם היהודי, הן בספרד והן באשכנז, אף כי במרוצת הזמן פיתחה כל קהילה מנהגים ופיוטים ייחודיים משלה. הפוסקים הראשונים, כמו הרי"ף והרמב"ם, הסתמכו פעמים רבות על מנהגים המופיעים בסידור רב עמרם כבסיס להכרעות הלכתיות בתחום התפילה. אף סידורי אשכנז הקדומים, כמו מחזור ויטרי, ציטטו והושפעו מחומרי הסידור של רב עמרם גאון.
בדור שאחרי רב עמרם גאון פעל רב סעדיה גאון (רס"ג), שעמד אף הוא בראש ישיבת סורא. רס"ג חיבר סידור במאה ה-10, ובו נוסחי תפילה בעברית לצד ביאור ערבי-יהודי. סידורו כלל הקדמות הלכתיות ופירושים למבנה התפילה, ומטרתו הייתה להנגיש את התפילה לקהילות יהודיות שלא דיברו עוד עברית שוטפת. סידור זה השפיע בעיקר על קהילות המזרח התיכון וצפון אפריקה.
במקביל להתפתחויות בבבל ובארצות האסלאם, החלו באירופה להתגבש נוסחים ייחודיים. כך למשל התהווה מנהג צרפת הקדום, נוסח אשכנז ונוסח איטליה. מחזור ויטרי (המאה ה-11), שחיבר תלמידו של רש"י, מהווה דוגמה לסידור מוקדם באשכנז שבו שולבו הלכות, מדרשים ופיוטים. יחד עם זאת, עיקרי הנוסח והמבנה שואבים השראה רבה מסידור רב עמרם גאון.
באותה תקופה ואילך ראו אור גם סידורים נוספים שהלכו והגדירו את נוסח אשכנז, כגון סידור רש"י (שנשתמר בחלקו), שבו הופיעו הלכות ופיוטים שקיבלו מעמד מרכזי. במהלך המאה ה-12 וה-13 נוצרו קובצי תפילה שהתבססו על כתבי הגאונים ומנהגי רבי גרשום מאור הגולה, ובמהלך המאה ה-13 וה-14 פעלו חכמים כדוגמת רבי אליעזר מגרמייזא ("הר"וקח") שבספריו שולבו תפילות, הלכות סגולות ותורות קבלה מוקדמת.
התפתחות מיוחדת התרחשה במאות ה-14 וה-15, עת נוצרה קאנוניזציה של פיוטים ומנהגים במרחב האשכנזי, והשפיעה במיוחד על המבנה של תפילת ימים נוראים ובקשותיה. כך, חכמים כמוהר"ם מרוטנבורג ותלמידיו, ולאחריהם מהר"י ווייל ומהר"י מולין (ה"מהרי"ל"), הוסיפו פיוטים וחיזקו את יסודות התפילה המנהגית שהייתה נהוגה בקהילות גרמניה, צרפת וצפון איטליה. בהמשך, הדפסת הסידורים בהיקף רחב ברחבי אירופה הפיצה את הנוסח האשכנזי האחיד, אם כי עדיין נותר מקום להבדלים אזוריים ולמנהגים מקומיים.
יחד עם זאת, עיקרי הנוסח והמבנה – כלומר תפילת העמידה, סדר קריאת שמע וברכותיה, פסוקי דזמרה וברכות שונות – נשענו על המסגרת שקבעו הגאונים, בדגש על סידור רב עמרם גאון וספריהם של פוסקי ספרד הראשונים, והותאמו לרוח האשכנזית. כך נשמר רצף מסורתי המתבסס על מורשת בבל מחד גיסא, ועל מנהגי קהילות מערב ומרכז אירופה מאידך גיסא, והדבר ניכר עד ימינו בנוסח אשכנז המקובל.
"נוסח ספרד" הוא מונח שגור לשני שימושים שונים: האחד – נוסחם של יהודי ספרד המקוריים (ובני קהילות יוצאות ספרד לאחר הגירוש ב-1492), והשני – נוסח תפילה מבוסס-קבלה שהתפשט בעיקר בקהילות אשכנז החסידיות.
הנוסח הספרדי המסורתי הועבר מדור לדור בקהילות יהודיות בחצי האי האיברי, ועם גירוש ספרד התפשט ברחבי צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית, ארם צובא וקהילות נוספות. נוסח זה כלל השפעות של חכמי אנדלוסיה, פרובנס וצפון אפריקה, ובמשך השנים שולבו בו גם מוטיבים קבליים. הוא התאפיין באוצר פיוטים ולחנים ייחודי, הגייה ספרדית ושימוש בפסוקים, ברכות וקטעי תפילה שנשתמרו במקורות קדומים של חכמי ספרד והגאונים.
ההגדרה "נוסח ספרד" משמשת גם לציון גרסה המבוססת בעיקרה על נוסח אשכנז, ששולבו בה שינויים קבליים על-פי תורת האר"י (רבי יצחק לוריא). גרסה זו התפתחה החל מהמאה ה-18, עם עליית תנועת החסידות במזרח אירופה. האדמו"רים הראשונים, בהשפעת כתבי האר"י כפי שהועברו בארץ ישראל, ביקשו להתאים את נוסח התפילה האשכנזי לרעיונות קבליים ולהדגשת הכוונות בתפילה. כך נוצרה תפילה שיש בה מרכיבים מבוססי אשכנז לצד תוספות מספרות הקבלה ומנהגי יהודי ספרד, ועל כן נקראה 'נוסח ספרד', אף שאינה זהה לנוסח הספרדי המקורי.
נוסח ספרד החסידי משתמש בהברה אשכנזית לרוב, בשונה מההברה הספרדית או הירושלמית הנהוגות אצל יוצאי ספרד המקוריים. הוא מוכר גם בכינוי "נוסח האר"י" או "נוסח ספרד-חסידים", כאשר כל חצר חסידית אימצה גוונים ומנהגים משלה – למשל חב"ד, ברסלב, בעלז, גור ואחרות. יש אדמו"רים שערכו שינויים תכופים בנוסח כדי להתאימו לתורתם ולהשקפת עולמם. לפיכך, בתוך קטגוריית 'נוסח ספרד' קיימים הבדלים ניכרים בין חצרות שונות, אם כי המכנה המשותף לכולן הוא השילוב בין יסודות אשכנז לאלמנטים קבליים.
כך, למעשה, מתקיים בלבול מובנה במונח "נוסח ספרד":
מחד גיסא, הנוסח הספרדי-מקורי, שמוצאו בקהילות ספרד, צפון אפריקה והלבנט, ומבוסס על שושלת הלכתית ופייטנית רבת-דורות.
מאידך גיסא, 'נוסח ספרד' השגור בקהילות חסידיות אשכנזיות, שהוא גרסה מתוקנת של נוסח אשכנז לפי כתבי האר"י, ומייצג ניסיון לאחד בין המנהג האשכנזי לבין קבלת צפת.
בלבול זה ניכר עד ימינו, וההבחנה בין "נוסח ספרדי-מקורי" ל"נוסח ספרד-חסידי" מהותית להבנת הרקע ההיסטורי והקבלי של התפילה במרחב האורתודוקסי.
בתקופה המודרנית התקבעו שלושה נוסחים עיקריים בסידור האורתודוקסי:
נוסח אשכנז: הנפוץ בקרב צאצאי יהדות אשכנז (גרמניה, צרפת, מזרח אירופה), ובעל מאפיינים ייחודיים בשפת התפילה ובהגייה המסורתית. בקהילות שונות התפתחו וריאציות, בהן נוסח פולין, נוסח פראג, ונוסחים הקשורים למנהג הגר"א, ובעת החדשה גם נוסח חב"ד (המכונה נוסח האר"י-חב"ד או נוסח תה"ק).
נוסח ספרד: המשקף השפעות קבליות ואלמנטים ממנהגי ספרד, נפוץ בקרב חלק מעדות המזרח והקהילות החסידיות, בעיקר מאז ימי האר"י בצפת. תחת כותרת זו נכללים גם כמה נוסחים הקשורים לחוגים חסידיים שונים, המשלבים פיוטים ולחנים ייחודיים.
נוסח עדות המזרח: קיים בקרב הקהילות הספרדיות והמזרחיות, המאופיין בסגנון לשון ובהברה הנהוגה בקהילות שונות. במעטפת זו נכללים רבים מנוסחי צפון אפריקה, ארם צובא (חלב), בבל וקהילות אחרות, שלכל אחת מהן יש מנהגים ופיוטים ייחודיים.
יחד עם זאת, קיימים גם נוסחים נוספים ביהדות האורתודוקסית, ובהם הנוסח האיטלקי (מנהג איטליה), נוסח תימן (עם גרסאות בלדי ושאמי), נוסח רומניא, ועוד. בכל אחד מהם יש שילוב בין מסורות קדומות, פסיקת חכמי בבל וארץ ישראל, ותוספות מקומיות של פיוטים והנהגות, שעוצבו לאורך הדורות.
עם התפשטות הדפוס החל מהמאה ה-15, הפכו הסידורים לנגישים יותר לקהילות בכל רחבי העולם היהודי. המצאת מכבש הדפוס והפצתו עודדו יצירת מהדורות סדורות של הסידור, וכך נוצרו מרכזים שונים להדפסת סידורים באירופה (במיוחד בברלין, פראג, אמסטרדם, ופולין), בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. תהליך זה תרם לאיחוד נוסחים רבים ולהעמקת ההיכרות בין קהילות רחוקות.
במאה ה-19 וה-20 הודפסו סידורים עם פירושים וביאורים מגוונים, אשר נועדו להקל על ההבנה של התפילות ועל הכוונה בהן. מקצתם נכתבו בשפות המקומיות עבור יהודים שכבר לא שלטו בעברית, ומקצתם פנו לקהל לומדים שביקש להעמיק בהלכות ובמשמעות התפילות. בין הפירושים בולטים פירושי חכמי אשכנז וחכמי ספרד, וכן פירושים בעלי אופי חסידי או קבלי.
בעידן המודרני התגבשה תופעה של "סידורים מותאמים", הנושאים שמות ייחודיים, כמו "סידור קורן" ו"רינת ישראל" אשר הודפסו בארץ ישראל. סידורים אלה משלבים נוסח אורתודוקסי אחיד עם עיצוב גרפי מוקפד, ניקוד ותרגום עברי-אנגלי (או שפות נוספות), ולעיתים כוללים פרשנויות מדעיות, בלשניות והגותיות.
בחו"ל נפוצו סידורי "Artscroll" (בארצות הברית) וספרים דומים התואמים את ההלכה האורתודוקסית, אך משלבים הסברים, תרגומים והנחיות בהירה. השילוב של פירוש ותרגום מקל מאוד על המתפללים שאינם דוברי עברית, ומסייע לשמור על אחידות הנוסח בקהילות מגוונות.
במאה ה-21 החל השימוש הנרחב בסידורים בפורמט דיגיטלי, באפליקציות סלולאריות ובאתרי אינטרנט יהודיים. אף שבאופן עקרוני, ישנן הגבלות הלכתיות על שימוש במכשירים אלקטרוניים בשבת ובחג, הרי שבימי חול הפך הסידור האלקטרוני לכלי נוח וזמין. אתרים יהודיים רבים מציעים סידורים מקוונים, לצד מנגנוני חיפוש חכמים, רישומי הערות ופירושים. עם זאת, מרבית הקהילות האורתודוקסיות מבכרות עדיין שימוש בספר סידור מודפס בתפילה בפועל, הן מסיבות הלכתיות והן מטעמי שמרנות ומסורת.
התפתחות הישיבות והכוללים במאות האחרונות השפיעה גם על צורת הלימוד של הלכות התפילה, ועל כן התרחבו סידורים שבצידם הערות הלכה ואגדה המסייעות לבני הישיבה להבין את מקורות התפילה לעומק. בנוסף, תנועת החסידות, שהחלה במזרח אירופה במאה ה-18, הטמיעה בסידוריה ניגונים ייחודיים וקטעי תחנונים או מזמורי תהילים נוספים, שהשפיעו על צורת התפילה ועל אווירתה. כך, במשך הזמן נשתמרו גם מורכבויות שונות בין סידור חסידי לסידור ליטאי, על אף שהבסיס הטקסטואלי נותר קרוב.
למרות התמורות שחלו והמעבר ממסורת שבעל פה לדפוס, ומשם לעולם הדיגיטלי, מוסד הסידור נותר בבסיסו איתן. קהילות ישראל המשיכו לטפח את מנהגיהן הייחודיים, בעוד שבסיס התפילה — תפילות החובה, נוסח העמידה, קריאת שמע וברכותיה, פסוקי דזמרה — עומד בעינו כעדות נאמנה למסורת רבת-הדורות שראשיתה עוד בימי אנשי כנסת הגדולה וגיבושה במרכזי התורה שבבבל. סידורי התפילה האורתודוקסיים, על שלל הנוסחים הקיימים בהם, משקפים אפוא את תמצית הקשר הרוחני וההלכתי בין האדם לבוראו, המלווה את העם היהודי מדור לדור.
