פרשת בהעלותך

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בנושאים שיש להם קשר אל המשכן:

פרק ח': הדלקת המנורה והקדשת הלויים.

פרק ח' בספר במדבר עוסק בשני נושאים הקשורים במשכן:

הדלקת המנורה אשר נעשית על ידי הכוהנים בכל יום במשכן ובמקדש.

הקדשת הלויים לעבודה במשכן. הקדשה זו כוללת את טהרתם והקדשתם מאת בני ישראל לעבודה בקודש.

פרק ט': פסח שני והוראות בדבר נסיעת המחנה

הקב"ה מצווה את בני ישראל לחגוג את הפסח, אולם היו אנשים שלא היו טהורים ולכן לא יכלו להשתתף בהקרבת הפסח ולכן מאפשר הקב"ה לקריב את הפסח פעם נוספת -ביום י"ד באייר, ולכן יום זה נקרא פסח שני.

בסיום הפרק מצווה התורה על ההכנות למסעם של בני ישראל – הכנות שימשיכו גם בפרק הבא. ההוראה העיקרית היא שמסעם וחנייתם של בני ישראל היא על פי ה' – ה'ב"ה הוא המחליט מתי ייסעו או יחנו. רצון זה מתבטא בעליית הענן מעל אוהל מועד המציינת את היציאה למסע, ומצד שני את ירידת הענן המציינת חנייה.

פרק ג': מפקד שבט לוי.

התורה מצווה לספור את שבט לוי בנפרד משאר בני ישראל.

בתחילה התורה מונה ומפרטת את משפחת הכהונה, לאחר מכן פוקדת את משפחות הלויים – ומפרטת מה התפקיד המיוחד של כל משפחה בנשיאת המשכן, ובסוף הפרק עוסקת התורה בעניין הנקשר למפקד: פדיון הלויים.

הלוויים מונו לעבודתם במקום בכורי ישראל ולכן הייתה צריכה להיות כמות זהה של לויים מול הבכורים. התורה מספרת שהבכורים היו רבים מבני שבט לוי ולכן אותם 273 בכורים עודפים היו צריכים לפדות את עצמם מעבודת הקודש על ידי מתן חמישה שקלים.

פרק י': עשיית החצוצרות ויציאת בני ישראל למסע

כהמשך להכנות למסע מצווה הקב"ה את בני ישראל להכין חצוצרות שבהם יתקעו על מנת להודיע לעם להתכונן ליציאה לדרך. בנוסף החצוצרות משמשות גם בזמן חגים או בעתות מלחמה.

בהמשך הפרק התורה מספרת על יציאתם של בני ישראל למסע מהר סיני. התורה מתארת את סדר הליכת בני ישראל במסעות- דבר שהצטוו עליו בפרשת במדבר.

חלקה השני של הפרשה עוסק הכמה אירועים שליליים המתרחשים במחנה ישראל:

פרק י"א: תבערה וקברות התאווה:

הפרק פותח בתבערה- העם מתלונן כנגד הקב"ה ולכן נענש באש שיורדת מהשמיים והורגת בהם. החטא עצמו לא מפורש בתורה- מה בדיוק אמרו, וחכמים מצאו כמה סיבות אפשריות לכך, ובניהן עבודה זרה ורצון לעזוב את ה' (ע"פ הספרי).

לאחר מכן מספרת התורה על פרשת קברות התאווה: בני ישראל מתלוננים על המן ועל תאוותם לאוכל:

(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

משה ששומע את הדברים מגיע למה שנראה כמשבר: הוא פונה לקב"ה ושואל מדוע מינה אותו על העם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. (יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. (יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

הקב"ה בתגובה עושה שני דברים:

א. מבטיח להביא להם אוכל – ואכן ה' מביא ציפור שלו על המחנה בכדי להאכיל את העם.

ב. מבקש ממשה להביא 70 זקנים ועליהם ישרה ה' מרוחו ובכך יצטרפו להנהגת משה בכדי להקל עליו. בזמן שהזקנים נמצאים עם משה, יהושע מודיע לו כי יש עוד שני אנשים ששרתה עליהם הרוח והם מתנבאים במחנה -אלדד ומידד. בניגוד לשבעים הזקנים שזכו לנבואה לשעה (ואז פסקה), אלדד ומידד המשיכו להתנבא, וכך אומר הספרי:

רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו, לפי שראו את משה שמברר לו הזקנים, אמרו אין אנו כדי לגדולה זו. הלכו והטמינו את עצמם. אמר להם המקום: אתם מעטתם עצמכם – אני אגדל אתכם יותר מכולם. בשבעים זקנים אומר ויתנבאו ולא יספו יתנבאו לפי שעה. באלדד ומידד הוא אומר ויתנבאו במחנה, שהיו מתנבאים עד יום מותם. ומה היו אומרים? משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ.

סופו של דבר, כאשר בני ישראל ישבו לאכול את השלו, העניש אותם ה' ולכן נקרא המקום בשם קברות התאווה.

פרק י"ב: מרים והאישה הכושית

התורה מתארת את מרים ואהרון המדברים אודות האישה הכושית שלקח משה. בתגובה מביא ה' על מרים צרעת. מרבית הפרשנים מסבירים כי האישה שעליה דובר היא ציפורה, ומרים ואהרון הבינו שמשה פרש מלחיות איתה – ועל כן באה השאלה: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!

המושג כושית הוסבר על ידי פרשנים אלו כך: ומה תלמוד לומר: כושית? – מה כושי משונה בעורו, כך צפורה משונה בנויה יותר מכל הנשים. לעומת זאת היו בפרשנים שהבינו שמשה התחתן עם אישה נוספת, והיו שביססו את דעתם על מסורת לפיה התחתן משה עם מלכת כוש.