ירידת אברהם למצרים: האם נהג כשורה?

בתחילת פרשת לך- לך מספרת התורה על שני מסעות או יציאות של אברהם: הראשון מחרן לארץ כנען, והשני מכנען למצרים, וכך התורה מספרת על הסיבות שהביאו את אברהם לצאת למצרים ומה קורה לו שם:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי־כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ׃ וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ׃ אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ׃ וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת־הָאִשָּׁה כִּי־יָפָה הִוא מְאֹד׃ וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל־פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה׃ וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי־לוֹ צֹאן־וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים׃ וַיְנַגַּע ה' אֶת־פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת־בֵּיתוֹ עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם׃ וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא־הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא׃ לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ׃ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ׃ וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה׃  (בראשית י"ב, י'-כ'; י"ג, א')

בשיעור זה נעסוק בעניין ירידת אברהם למצרים בעקבות הרעב שפקד את ארץ כנען, כאשר עיקר הדיון יהיה מוקדש לשאלה: כיצד יש להתייחס לירידה זו? והאם אברהם נהג כשורה במעשיו או שיש בהם דווקא פגם?

הירידה למצרים מלמדת על פגם במעשה אברהם

גישה אחת סוברת שאברהם לא פעל בדרך הנכונה בהתמודדות עם הרעב בארץ על ידי ירידה למצרים. הרמב"ן הוא המייצג של סברה זו, אך נראה דעות נוספות המוצאות פגם במעשה אברהם:

א. חוסר ביטחון

נתחיל בדעה העיקרית אשר רבים מהפרשנים מתייחסים ומגיבים לה, והיא דעת הרמב"ן אשר מתייחס לשתי בעיות במעשה אברהם:

..וְדַע כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ חָטָא חֵטְא גָּדוֹל בִּשְׁגָגָה שֶׁהֵבִיא אִשְׁתּוֹ הַצַּדֶּקֶת בְּמִכְשׁוֹל עָוֹן מִפְּנֵי פַּחְדּוֹ פֶּן יַהַרְגוּהוּ, וְהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בַּשֵּׁם שֶׁיַּצִּיל אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי יֵשׁ בֵּאלֹהִים כֹּחַ לַעֲזֹר וּלְהַצִּיל. גַּם יְצִיאָתוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי הָרָעָב עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא, כִּי הָאֱלֹהִים בְּרָעָב יִפְדֶנּוּ מִמָּוֶת. וְעַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִגְזַר עַל זַרְעוֹ הַגָּלוּת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיַד פַּרְעֹה, בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וְהַחֵטְא. (רמב"ן, בראשית י"ב, י')

אם אפשר למקד את הפגם במעשה אברהם, לדעת הרמב"ן, מדובר כאן בחוסר ביטחון בה', אשר הוביל אותו לרדת למצרים, לסכן את מצבה המוסרי של שרה ולהביא על בניו את הגלות.

עניין העונש הוא מרכזי כאן, משום שהרמב"ן מתייחס בתחילת פירושו על הפסוק[1] למימרת חז"ל: מעשה אבות סימן לבנים, ולמעשה אומר שהגזירה לרדת למצרים לא הייתה הכרחית והיא באה בשל ירידת אברהם מצרימה, ואילו היה נשאר בארץ – כשם שהאב נשאר בה כך בניו היו נשארים ובכך הייתה נמנעת גלות מצרים.

בעל הטורים בפירושו הארוך מביא את דברי הרמב"ן במלואם, והוא אינו חולק על החלק שעוסק ביציאה, אך הוא מלמד זכות על אברהם בעניין אחותי היא, בנימוק שלא רצה לסמוך על הנס:

וכתב הרמב"ן כי חטא אבינו אברהם חטא גדול בשגגה שהבי' את אשתו במכשול עוון מפני פחד שיהרגוהו והיה לו לבטוח באלהים שיציל אותו ואת אשתו ואת אשר לו, וגם ביציאתו מן הארץ שנצטווה עליה מפחדו מפני הרעב חטא כי היה לו לבטוח כי אלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה מקום המשפט שם הרשע. ואין נראה חטא לאברהם באמרו על שרה אחותי היא אדרבה זכות אני מלמד עליו שלא רצה לסמוך על הנס כי קרוב היה הדבר שיהרגוהו על דבר שרה כי המצרים רועי זימה המה. (טור הארוך, בראשית י"ב, י').

ב. ירידה ללא ציווי

גם בזוהר מובאת הדעה לפיה גלות מצרים באה כתגובה למעשה אברהם, אולם הזוהר אינו שם את הדגש על ביטחון בה' אלא על קבלת רשות: אברהם ירד מדעתו, בלי ציווי, וזה היה הפגם. לטענה זו יש גם סמך מלשון הכתוב והוא שהתורה אומרת "וירד" (הכוונה ירד מדעתו) ולא "רד מצרימה" (רד במובן של ציווי):

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, כֵיוָן (ס"א בגין) דְּנָחַת אַבְרָהָם לְמִצְרַיִם בְּלָא רְשׁוּ, אִשְׁתַּעְבִּידוּ בְּנוֹי בְּמִצְרַיִם אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין, דְּהָא כְּתִיב וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה. וְלָא כְּתִיב רֵד מִצְרָיִם, וְאִצְטָעַר כָּל הַהוּא לֵילְיָא בְּגִינָהּ דְּשָׂרָה. (זוהר, לך לך, אות ק"ט, בחלוקת הסולם)
תרגום: אמר רבי יהודה: בוא וראה, כיוון (לפי נוסח אחר: משום) שירד אברהם למצרים בלא רשות, השתעבדו בניו במצרים ארבע מאות שנים. שהרי כתוב: ״וירד אברם מצרימה״, ולא כתוב: ״רד מצרים״. והוא הצטער כל אותו הלילה בגללה של שרה.

ג. פגם במדרגה:

בעל עקדת יצחק מעמיד קודם כל את השאלה על מעשי אברהם, ולמרות הקירבה לדעת הרמב"ן, הוא לא מקבל שהמעשה כאן היה סיבת גלות מצרים:

..וגדולה היא אצל רבים מה ראה הצדיק הזה שלא ליכבד ושבת בביתו יושב ובוטח על הבטחותיו יתברך המצווהו לבא אל הארץ ההיא והמבטיחו על טוב מצבו וגדולת שמו. ולא עוד אלא שחשב להינצל מהמקרים בגנאים עצומים המתרגשים לבא מעצתו אשר יעץ בדבר שרי אשתו הצדקת לשומה למפגע לכל סכל אשר יבא לחטא בה, וכבר כתב הרמב״ן ז״ל שעל חטא זה נגזר גלות מצרים מה שלא יאמן כמו שיבא במקומו ב״ה. ולמה לא דבר אליו ה׳ ולא גלה את אזנו להוציאו מיד מבוכתו זאת..?

בתשובתו מביא הרב סברה מעניינת לפיה הסיבה שבגללה אברהם סמך על שכלו ונהג כדרך הטבע, וכן הסיבה שבגללה לא התגלה אליו ה' לומר לו מה לעשות או שהוא לא זכה להארה מאת הקב"ה כיצד עליו לנהוג, הייתה בגלל הסביבה שהקיפה אותו:

..ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט כאשר היה עם לבבו ית' וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההוא אשר היה בארץ ולא נראתה עליו יד י"י על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך.

ויהי רעב בארץ כו׳ – כיון שלא היתה עליו יד י״י בזה לסבה שנזכרה הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד והוא אשר יעצהו לצאת משם כמו שאמרו חכמינו ז״ל רעב בעיר פזר רגליך (ב״ק ס׳:) כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו. גם כי הוצאת ממון הרבה לקנות ביוקר לעיני עם הארץ המתרוששים תסבב ההתקוממות עליהם להמיתם ולשלול שללם למלא נפשם כי תרעב… (עקדת יצחק, פירוש, בראשית י"ב, י')

משמעות הדברים היא שבגלל הסביבה הפחותה מבחינה רוחנית, הקב"ה לא התגלה אליו לומר לו כיצד עליו לנהוג, ולמרות שהפעולה הייתה נכונה לאדם 'רגיל', כזה הסומך על שכלו, היא לא תאמה את המצופה מאברהם. אם אברהם היה נפרד מלוט וסביבתו, אז היה יכול למצוא פתרון רוחני התואם את רצון הקב"ה, או שה' עצמו היה מראה לו מה הוא מבקש, וזה היה הפגם במעשה אברהם- שפעל בדרך שלא תואמת את מעלתו הרוחנית.

הירידה למצרים היא ביטוי להתעלות

מול הרמב"ן והזוהר, שראו ביציאה פגם, עומדת קבוצה רחבה של פרשנים וחכמים שמצדיקה אותה. למעשה הפרשנים באים להתמודד עם שתי שאלו העולות מדברי הרמב"ן והזוהר: הראשונה היא – מדוע לא בטח אברהם בקב"ה שיציל אותו? והשנייה היא – אם הקב"ה ציווה עליו ללכת לארץ כנען, איך הוא עוזב אותה?

הטעמים שמביאים הפרשנים להצדקת מעשה אברהם הם מגוונים, אבל בבסיסם ישנן שתי גישות: הראשונה היא שהרעב היה ניסיון לבדוק כיצד יגיב אברהם אליו, ולכן הירידה מצרימה הייתה מעשה מתבקש, ויש שסברו שלמעשה זה מה שהקב"ה רצה שאברהם יעשה. גישה שנייה היא שללא קשר לעניין הניסיון, הירידה למצרים הייתה מעשה נכון ובמיוחד בגלל שהיא לא סותרת את הציווי לשבת בארץ.

א. שלא להרהר אחרי הקב"ה

לפי חז"ל, הרעב בא כדי לנסות את אברהם: האם יהרהר אחר הבטחת ה' "ואברכך". אברהם "לא קרא תגר ולא הקפיד", ולכן הירידה היא חלק מהניסיון ולא כישלון בו, ומי שמונה את המעשה בין הניסיונות שאברהם עמד בהם, אינו יכול לראות בו חטא:

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. (משנה, אבות, ה', ג')

הרמב"ם מונה את הרעב כניסיון השני, ואת לקיחת שרה לפרעה כניסיון השלישי:

הי' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב. הא' הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'. הב' הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה ניסיון גדול והוא אמר ויהי רעב בארץ. והג' חמס המצרים עליו בהילקח שרה לפרעה. הד' הלחמו בד' מלכים. הה' לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה. הו' הוא המילה אשר צווה בה בימי הזקנה. הז' חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. הח' גרש הגר אחרי היבנותו ממנה. הט' הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש"י וגרשם. העשירי עקדת יצחק. (רמב"ם, פירוש המשנה, אבות, ה', ג')

בפרקי דרבי אליעזר מובאת הסברה לפיה מטרת הרעב הייתה להוריד את אברהם למצרים, ולכן ברור שהירידה אינה פגם, אלא קיום רצון ה':

הַנֵּס הָרְבִיעִי, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָעָב בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּימֵי אַבְרָהָם, וְלֹא בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ כְּנַעַן לְנַסּוֹתוֹ וּלְהוֹרִידוֹ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרָיְמָה". (פרקי דרבי אליעזר, כ"ו)

רש"י הולך בדרך המדרש ומסביר גם כן:

רעב בארץ – באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של מקום, שאמר לו ללכת לארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת הימינה.

אם כן הניסיון היה לראות כיצד יתמודד אברהם עם האירוע מבחינה פנימית, האם יבוא לידי טרוניה כנגד הקב"ה שהביא אותו לארץ כנען, או שיקבל עליו את הדין וילך להיכן שיש לו אפשרות להתקיים. נוסיף על כך שגם הבחירה לאן ללכת מבטאת את עמידת אברהם בניסיון: אברהם לא חוזר לחרן, אלא ממשיך ומתרחק ממנה למצרים.

ב. לחיות בהם ולא למות בהם

דרך נוספת להבין את מעשהו של אברהם היא לומר שישנם מצבים שבהם פיקוח הנפש גובר, והאדם צריך לנסות ולהציל את עצמו. אין בכך חוסר ביטחון אלא שזה מה שהקב"ה דורש מהאדם:

הרלב"ג מבסס את דבריו על עקרון זה, ומסביר שמשום כך ידע אברהם שרצון ה' הוא שייצא בשעת רעב. הוא מוסיף טעם נוסף: אברהם נצטווה לבוא לארץ כדי שיהיה מוכן לשפע האלוקי, וזה אינו אפשרי במצב של רעב. בהמשך, בתועלת השלישית, הוא קובע שאילו בחר אברהם לסבול רעב שאפשר למות בו, היה זה "חסידות של שטות":

התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי לאדם שלא יתרשל מלבקש ההכרחי לו לעמידת גופו מהמזונות וממה שיִדמה להם. הלא תראה שאברם, עם שכבר הבטיחוֹ ה' יתעלה בהצלחת קניניו, התעורר מפני הרעב שהיה בארץ כנען ללכת לארץ מצרים, ולא נמנע מההליכה שם מפני מה שציוהו ה' יתעלה שישב בארץ כנען. כי אין מצוות ה' יתעלה כי אם להיטיב לאדם, לא שימות בסיבתם, ולזה ידע אברם שרצון ה' יתעלה היה שיסור משם לבקשת הטרף. ועוד שהכוונה הייתה בהליכת אברם לארץ כנען, כדי שיהיה יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי, וזה לא יתכן עם הרעב וחסרון המזונות, ולזה היה יותר טוב לו שילך משם אל המקום אשר יימצאו שם המזונות עד שיכלה הרעב. (רלב"ג, תועלות, בראשית י"ב, תועלת א')
התועלת השלישי הוא גם כן במידות, והוא שכשיביא ההכרח שיגיע לאדם רע מה, ראוי לו שיסתכל באי זה אופן יתכן שיגיע לו יותר מעט מהרע, ויבחר בו, ולא יתרשל מזה מפני הרע שיקרה לו, כי ראוי שיהיה נבחר הרע המעט לברוח מהרע הגדול ממנו. הלא תראה שאברם בחר לרדת לארץ מצרים, לברוח מהרעב שהיה בארץ כנען, ואף על פי שהיה נכון המקום ההוא אל שיקרה לו שם מהגנוּת שתתגאל אשתו בזימת הארץ. וראוי שתדע שלא היה בזה חטא לאברם, כי שרה תעשה באונס מה שתעשה מזה, ולזה לא תיאסר מפני זה לבעלה אפילו אחר נתינת התורה, כמו שאמרו באסתר. ואם היה אברם בוחר סבל הרעב, אשר היה אפשר שימות בו, על סבל מה שאפשר שיקרה לשרה מהגנוּת, היה זה חסידות של שטות, כאומרם בשלישי מסוטה (כא, ב): היכי דמי חסיד שוטה? כגון דחזי דטבעה אתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאצולה ולאיסתכולי בה. (שם, תועלת ג')

האברבנאל מביא את קושיית הר"ן על הרמב"ן, ומציג נקודה עקרונית של אלו הסוברים  שחז"ל מנו את הירידה בין הניסיונות והיא שמי שעומד בניסיון אינו יכול להיות חוטא. לכך הוא מוסיף שתי תשובות לטענת הרמב"ן: אברהם הבין שהציווי הוא לשבת בארץ דרך קבע, ולכן מותר לו לצאת דרך עראי ("לגור שם"); ומצוות ה' ניתנו "וחי בהם", והרעב הוא סכנה עצומה ("כי כבד הרעב", כלומר אונס). לבסוף הוא מוסיף שה' עצמו העיר את רוחו לרדת, כדי שיהיה סימן לבנים:

..ודי שנאמר עתה ששתי הסבות הניעו לאברהם לרדת למצרים: האחת היא שחשב שהמצווה האלוהית הייתה לשבת בארץ כנען ושלא נאסר עליו מפני זה ללכת מצרים אם לסחורה או לצורך אחר כי לא היה עובר בזה על המצווה כיון שלא היה דעתו בהליכתו להתיישב שמה דירת קבע אלא דירת עראי …
והסבה הב' היא שהמצוות האלוהיות הם על תנאי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והנה הרעב היא סכנה עצומה ואין ראוי לסבלה… מצורף לזה שהאל יתברך העיר את רוחו שירד למצרים כדי שיהיה סימן לבניו וכן אמרו בב"ר (פרשה ל"ט) רבי פנחס ורבי הושעיא רבה אמר הב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך ואתה מוצא שכל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו… (אברבנאל, בראשית י"ב, י')

ג. לא סומכים על הנס וירידה זמנית

כיוון נוסף שמובא בפרשנים, בא להתמודד עם הטיעון: באיזו רשות עזב אברהם את הארץ שצווה ללכת אליה? בכך שמסביר שהירידה למצרים הייתה מתוך התפיסה שלא סומכים על הנס, ולכן אברהם פעל בצורה אקטיבית להתמודד עם הרעב, ולכן גם ברור שהפעולה לא קבועה, הירידה למצרים היא זמנית עד שיגמר הרעב:

לגור שם, לא להשתקע שם אלא לגור שם עד שיעבר הרעב מארץ כנען. (רד"ק, בראשית י"ב, י')
זכר שכבר היה רעב בארץ כנען אשר היה שם אברם, וירד אברם מצרימה לא להשתקע שם אלא לגור, כי לא יכול לעמוד אז בארץ הנבחרת, והיא ארץ כנען, כי כבד מאד הרעב שם. (רלב"ג, בראשית באור הפרשה, י"ב, י')

המלבי"ם הולך צעד נוסף ומסביר שאברהם ברוב ענוותנותו לא סמך על הנס משום שלא חשב שהקב"ה ישנה בעבורו את סדרי הטבע, ולכן ביקש הצלה טבעית:

ויהי רעב בארץ, גם זה היה ניסיון כדברי חז"ל, אם יהרהר על דבר ה' שהבטיח לו ואברככה והיה ברכה והנה מארה וזלעפות רעב, ואברהם לא הרהר כי היה קטן בעיניו שישנה ה' את הטבע בעבורו, ולכן לא סמך ג"כ על הנס שיחייהו ברעב, רק בקש הצלה טבעית. וירד מצרימה לא לקבוע דירה רק לגור שם לפי שעה מצד שכבד הרעב בארץ, ולחזור כשיפסק הרעב, שבזה יחשב שיושב עדיין בארץ כיון שדעתו לחזור.

נוסיף לדברים, שגם הגמרא עצמה לומדת מאברהם שבזמן סכנה על האדם קודם כל להשתדל ולהציל את עצמו:

תָּנוּ רַבָּנַן: רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם". וְאוֹמֵר: "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם". (בבא קמא ס' ע"ב)
ביאור שטיינזלץ: תנו רבנן [שנו חכמים]: אם יש רעב בעיר, פזר רגליך, כלומר, סע מן העיר, שלא תמצא פתרון לדבר במקומך, שנאמר: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם" (בראשית יב, י), ואומר כיוצא בו: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם" (מלכים ב ז, ד).

ד. להציל את העולם

האלשיך מביא סברה שלפיה כוונת המעשה של אברהם הייתה להציל כמה שיותר אנשים ועל ידי ירידתו למצרים הוא משך אחריו המוני אנשים שיוכלו להינצל מהרעב ובדרך זו לקרב אותם להאמין בקב"ה:

אך אמנם למה שראה אברם שבלעדי חסדו אין העולם מתקיים! אמר בלבו: אם אמרתי פה אשב גם בלא יבצר מליזון פה, אך איך אעשה הוותרנות וחסדים טובים עם כל באי עולם לאלפים ולרבבות אם אין בר ולחם ומזון בארץ? על כן נועץ ללכת למקום שובע, יוכל לעשות חסדים טובים.. נמצא כיוון לקיים העולם.
וזה אומרם – ויהי רעב בארץ כו׳: והוא בהזכיר מאמרם (ז״ל ברכות דף י״ג) על פסוק כי אב המון גוים כו׳: בתחלה היית אב לבני מדינתך, עכשיו אב המון של כל העולם! הנה פירשו כי שם 'אברם' הוא היותו אב-רם לארצו, שהיה אב להם: להאכילם ולהביאם תחת כנפי השכינה:
ונבוא אל העניין אומרו: 'ויהי רעב בארץ' שהוא אל כללות א״י באופן שכולם יבאו אליו ויעשה עמהם חסד ולחם אין ע״כ. וירד: למה שהוא אברם אב לבני מדינת,. מצרימה להאכילם ולהכשירם מה שעתה לא יוכל לעשות. וגם לא ירד להשתקע, כ״א לגור שם וגם כי כבד וכו׳.
ועל כן: ויהי כי הקריב. קרב לא נאמר כי אם הקריב, כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן, ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוי׳ עמו…

גם בדברי הרד"ק יש רמז לדאגה לאנשים שתלויים באברהם:

מצרימה: כי ברוב במצרים שובע ואפילו יהיה רעב בשאר ארצות, לפי שאינה שותה ממי מטר אלא ממי הנהר, כמו שאמר לא כארץ מצרים היא וגו' (דברים י"א:י') ואברם לא היה יכול לסבול הרעב כי היה כבד ומקנהו רב ולא היו מוצאים מרעה, ועוד כי נפשות ביתו היו רבים.

משמע, גם אם אברהם עצמו היה יכול להישאר ולהינצל, הדאגה לאחרים ולאלה שתלויים בו אשר הצלתם באה בדרך הטבע, היא שהביאה את אברהם לרדת למצרים שם יכול היה לדאוג להם בדרך הטבע. הירידה למצרים מדגישה את הדאגה והאנושיות שהיו באברהם.

ה. הרש"ר הירש: כיצד עלינו להבין את כישלונות האבות?

מעניינים במיוחד דבריו של הרש"ר הירש, אשר מחלק את התייחסותו לשתים:
קודם כל, האם זה בעיה לומר שאברהם או כל אחד מגדולי ישראל שגה? בעיני הרש"ר הניסיון להציג את גדולי ישראל כבעלי נפש כמעט אלוקית ולכן אי אפשר שחטאו, הוא הבעיה! דבר שני אומר הרש"ר שגם אם אברהם לא סמך על הנס, צריך להבין מדוע, והאם הייתה לו זכות שלא לסמוך על הנס?

נביא את דבריו ונראה עד כמה עמוקה תפיסתו, ונתחיל בנקודה הראשונה:

התורה אינה מנסה לצייר את גדולינו כאנשי שלמות מוחלטת, ואינה עושה משום אדם אלוה.. כאשר מבקשת התורה להניח לפנינו דוגמא להדמות אליה, היא אינה מציגה אדם שיסודו מעפר; אלא ה׳ מציג את עצמו כדוגמא, ואומר: ״הביטו עלי! הידמו אלי! לכו בדרכי!״ לעולם אסור לנו לומר: ״מעשה זה בודאי טוב וישר, שהרי עשה אותו פלוני״…
התורה אינה מעלימה מאיתנו את השגיאות, הטעויות, והחולשות של גדולינו, ודווקא זה הוא שמטביע על סיפוריה את חותם האמת. הידיעה הניתנת לנו משגיאתם וחולשתם אינה גורעת מקומתם של גדולינו; אדרבה, היא מגביהה את קומת חייהם וניתן ללמוד יותר מסיפור חייהם. אילו היו מתוארים לנו גדולינו כדוגמאות זוהרות של שלמות, ללא פגם וללא דופי, היינו סבורים שהם היו מחוננים בטבע נעלה, שלא ניתן לנו להשיגו…
למשל, מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו שהוא עלול גם לבוא לכלל כעס, היינו סוברים שמידת הענוה טבועה בו מלידה ואין בידינו להדמות אליה. דווקא התפרצותו ״שמעו נא המורים״ (במדבר כ׳:י׳) מעניקה לענוותנותו את גדלותה האמיתית. בכך אנו מבינים שמשה קנה את הענוה על ידי יגיעה רבה, שליטה עצמית, וזיכוך עצמי, ושכולנו מחויבים להדמות אליו, שהרי בידינו לעשות כן. התורה גם אינה מספרת על אף חטא או שגיאה, מבלי ליידע אותנו על תוצאותיו…

אם פרשנים אחרים יצאו לסביר מדוע אברהם היה צודק במעשהו – ולכן הרמב"ן בגישתו טועה, בא הרש"ר וטוען: אין בעיה שאברהם יטעה! אברהם היה אדם ובכדי שאנחנו נוכל להזדהות עם הקשיים שעברו עליו או שנלמד מהדרך בה התמודד איתם, אנו חייבים להכיר בכך.

הנקודה השנייה שמעלה הרב היא לגבי הניסיון ומידת בטחונו של אברהם בה': הרש"ר טוען גם כאן הפוך משאר הפרשנים, אשר מסבירים מדוע לא היה פגם בביטחון של אברהם – גם אם עזב את הארץ:

..קל הוא לרמב״ן ולנו לומר שהיה על אברהם להישאר בארץ כנען, ולבטוח בה׳ אם בכל זאת ירד למצרים: מי שאמר לך ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״, יכול לספק לך שם את צרכיך בדרך נסית. ״הִפְלָה ה׳ חָסִיד לוֹ״ (תהלים ד׳:ד׳); אף במדבר מוריד ה׳ מן למאכל; ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל־דְּרָכֶיךָ״ (שם צ״א:י״א). קל לנו לומר זאת במבט לאחור, לאחר הניסיון העצום שעברנו בהיסטוריה שלנו… אך אברהם וצאצאיו נזקקו עדיין ללמוד הכול מניסיונם. לאברהם לא היה דוגמא של ״אברהם״ אחר שקדם לו. יתירה מכך, גם כשיהיה לאדם ניסיון כזה, עדיין מוטלת עליו החובה לעשות כל מה שבידו בתוך מסגרת המותר. רק לאחר שעשה את המוטל עליו, יש לו להשליך יהבו על ה׳. לאברהם הייתה הזכות המלאה לטעון: ״אין סומכין על הנס״.

אנחנו שופטים את מעשי אברהם בראייה לאחור, לאחר שראינו במשך דורות על גבי דורות את פעולת הקב"ה ולמדנו על יכולתו לשמור עלינו, ומשום כך הביטחון שלנו מבוסס לא על אמונה עיוורת, אלא על ידיעה שכלית וניסיון. אבל לאברהם, לא הייתה את הידיעה המבוססת על הניסיון ולכן גם אם נאמר שהביטחון שלו בקב"ה לא היה שלם – הדבר מובן.  עם כל זאת מוסיף הרש"ר, לאברהם הייתה זכות לומר ש- 'לא סומכים על הנס' ולכן הוא ידע שהוא צריך לעשות את הפעולה האנושית שלו, ורק לאחר מכן לבוא ולקוות שהקב"ה ישלים את מעשהו.

סיכום הגישות והשיעור:

ירידת אברהם למצרים, האם נהג כשורה?

השאלה: בעקבות הרעב בכנען יורד אברהם למצרים, ושם נלקחת שרה לבית פרעה (בראשית י"ב, י'-כ'). השיעור שואל אם הירידה הייתה מעשה ראוי או שיש בה פגם: מדברי המבקרים עולות שתי שאלות שאיתן מתמודדים כל הפרשנים. הראשונה: מדוע לא בטח אברהם בה' שיפרנס אותו בארץ? השנייה: אם ה' ציווה עליו ללכת לארץ כנען, באיזו רשות עזב אותה?

הגישה הראשונה: הירידה מלמדת על פגם – הרמב"ן רואה בירידה חוסר ביטחון. אברהם יצא מהארץ שנצטווה עליה וסיכן את שרה מפחד שיהרגוהו, ובעקבות המעשה נגזרה על בניו גלות מצרים (רמב"ן, בראשית י"ב, י'). הזוהר אינו עוסק בביטחון אלא ברשות: אברהם ירד בלא רשות ובלא ציווי, ובגלל זה השתעבדו בניו (זוהר, לך לך, אות ק"ט). בעל עקדת יצחק מעמיד את הפגם במדרגה ולא במעשה. כיוון שאברהם עדיין לא נפרד מלוט, לא באה עליו הדרכה אלוקית, והוא נשאר סמוך על שכלו. הדרך בה בחר היא מעשה נכון לאדם רגיל, אבל אינו תואם את מעלת אברהם (עקדת יצחק, בראשית י"ב, י').

הגישה השנייה: הירידה מוצדקת – ההצדקות נחלקות לארבעה כיוונים. ניסיון: הרעב בא לבחון אם אברהם יהרהר אחר הבטחת ה', ואברהם עמד בו (משנה, אבות, ה', ג'; רמב"ם, פירוש המשנה, שם; רש"י, בראשית י"ב, י'). לפי פרקי דרבי אליעזר הרעב בא דווקא "להורידו למצרים" (פרקי דרבי אליעזר, כ"ו). "וחי בהם": המצוות לא ניתנו כדי שאדם ימות בגללן, ולהישאר בארץ בזמן רעב היה "חסידות של שטות" (רלב"ג, תועלות, א' וג'). האברבנאל מוסיף שהציווי היה לשבת בארץ דרך קבע, ולכן מותר לצאת דרך עראי, ושה' עצמו "העיר את רוחו" לרדת כסימן לבנים (אברבנאל, בראשית י"ב, י'). אין סומכים על הנס, והירידה זמנית: אברהם ירד "לגור שם, לא להשתקע" (רד"ק; רלב"ג, ביאור הפרשה), ומתוך ענווה לא סמך על כך שה' ישנה בשבילו את הטבע, ומכיוון שדעתו לחזור, "יחשב שיושב עדיין בארץ" (מלבי"ם, שם). הגמרא עצמה לומדת מאברהם "רעב בעיר פזר רגליך" (בבא קמא ס' ע"ב). להציל את העולם: אברהם ירד כדי שיוכל להמשיך לעשות חסד ולהאכיל את הנלווים אליו (אלשיך, שם), ורמז לכך יש ברד"ק: "נפשות ביתו היו רבים".

דרך שלישית: רש"ר הירש. הרש"ר הירש אינו מכריע בשאלה אם אברהם טעה, אלא משנה את נקודת המבט. ראשית, אין בעיה לומר שגדולים שגו. התורה אינה מציירת את גדוליה כמושלמים, ודווקא חולשתם היא שמאפשרת לנו ללמוד מהם. שנית, אנחנו שופטים את אברהם במבט לאחור, אחרי דורות של ניסיון בהשגחת ה', ואילו לאברהם לא היה "אברהם" שקדם לו. לכן "לאברהם הייתה הזכות המלאה לטעון: אין סומכין על הנס" (רש"ר הירש, בראשית י"ב, י'-י"ג).

סיכום הגישות:

סיכום: המחלוקת אינה רק על אברהם, אלא על היחס בין ביטחון בה' ובין השתדלות אנושית. לפי הרמב"ן, מאברהם מצופה היה ביטחון שלם. לפי רוב הפרשנים, ההשתדלות עצמה היא מה שה' דורש, והיא ביטוי לענווה ולאחריות. הרש"ר הירש מזכיר שבכל מקרה, דווקא ההתמודדות האנושית של אברהם היא שמאפשרת לנו ללמוד ממנו.

——————-

[1] וזו לשונו: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ: הִנֵּה אַבְרָהָם יָרַד לְמִצְרַיִם מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ בִּימֵי הַבַּצֹּרֶת, וְהַמִּצְרִים עָשְׁקוּ אוֹתוֹ חִנָּם לָקַחַת אֶת אִשְׁתּוֹ, והקב"ה נָקָם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים וְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב, וְגַם צִוָּה עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים לְשַׁלְּחָם. וְרָמַז אֵלָיו כִּי בָּנָיו יֵרְדוּ מִצְרַיִם מִפְּנֵי הָרָעָב לָגוּר שָׁם בָּאָרֶץ, וְהַמִּצְרִים יָרֵעוּ לָהֶם וְיִקְחוּ מֵהֶם הַנָּשִׁים, כַּאֲשֶׁר אָמַר (שמות א כב) "וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן", וְהקב"ה יִנְקֹם נִקְמָתָם בִּנְגָעִים גְּדוֹלִים עַד שֶׁיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד, וְהֶחֱזִיקוּ בָּהֶם לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל מְאֹרַע הָאָב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּבָּנִים. וְהָעִנְיָן הַזֶּה פֵּרְשׁוּהוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה מ':ו'), רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר, אָמַר הקב"ה לְאַבְרָהָם צֵא וּכְבֹשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָּנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹצֵא כָּל מָה שֶׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כָּתוּב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כָּתוּב "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ", בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מ"ה:ו') "כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".