כי שמו אברהם…

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (בראשית, י"ח, א')

פרשת וירא ממשיכה את מה שסיימה בו בפרשת לך לך- אברהם לאחר ברית המילה יושב כואב בפתח אוהלו, והקב"ה נגלה עליו. בעל הכלי יקר מתייחס לפתיחת הפרשה ואומר:

לא נאמר וירא ה׳ אל אברהם, לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים: כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה על השררה וההתנשאות  ועצמותו- היה עניו מכל, כי כן מורה מה שאמר: ואנכי עפר ואפר. וכדי שלא יאמרו שהקב״ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם, על כן לא אמר: וירא ה׳ אל אברהם, להורות שלא מצד היותו אב המון גוים נראה אליו ה׳, כי אם מצד מהות עצמותו כי היה עניו ושפל ברך וכמו שאמרו רז״ל (שבת צב.): אין הקב״ה משרה שכינתו כי אם על חכם גיבור עשיר ועניו, לכך נאמר וירא אליו- בשביל עצמותו המורה על הענוה ולא בעבור שמו המורה על ההפך. (כלי יקר, בראשית, י"ח, א')

מדוע נאמר "וירא אליו" ולא "וירא ה' אל אברהם"?

שואל הרב: לא נאמר וירא ה׳ אל אברהם – השאלה שמנחה את הרב היא מדוע לא קראה התורה לאברהם בשמו? ברוב המקרים בהם מדבר הקב"ה אל אדם בתורה, הפנייה היא בשמו הפרטי, ואילו כאן משתמשת התורה בתיאור שונה וכאילו פחות מכובד… 

הרב עונה על כך ואומר- לפי ששמו ועצמותו היו שני הפכים– מסביר הרב כי סיבת השינוי היא משום ששמו של אברהם ועצמותו- אופיו, היו הפוכים זה לזה:

כי שמו אברהם על שם אב המון גוים מורה על השררה וההתנשאות – כאשר הקב"ה נותן לאברהם את שמו אומרת התורה: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (בראשית, י"ז, ד' – ה') ומסביר רש"י: כי אב המון גוים – לשון נוטריקון של שמו (רש"י, בראשית, י"ז, ה'). אברהם היה לא רק אביו של עם ישראל, יצאו ממנו גם ישמעאל, עשיו ומדיין (שנולד מקטורה), ולכן השם מבטא גדולה וכבוד שזכה לכך שעמים רבים יהיו צאצאיו. 

ועצמותו- היה עניו מכל, כי כן מורה מה שאמר: ואנכי עפר ואפר – לעומת השם המבטא גדולה, אופיו של אברהם היה ענווה, דבר שנלמד מדבריו על עצמו: ואנוכי עפר ואפר (בראשית, י"ח, כ"ז).

וכדי שלא יאמרו שהקב״ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם… כי אם מצד מהות עצמותו כי היה עניו ושפל ברך… לכך נאמר וירא אליו- בשביל עצמותו המורה על הענוה ולא בעבור שמו המורה על ההפך: במידה והתורה הייתה משתמשת בשמו של אברהם היה נראה שההתגלות באה משום גדולת אברהם שמבטא שמו, לעומת זאת השימוש במילה אליו מורה אל עצמיותו של אברהם, אל מי שהוא- עניו ושפל ברך.

ענווה כתנאי למפגש עם ה' ועם הזולת

במהות הדברים כאשר אדם מלא גאווה או תחושת גדלות אין מקום לקב"ה להיכנס, שהרי ההכרה בקב"ה היא ההכרה בקטנות האדם (משום שיש מושלם הגדול ממנו) וכך גם במפגש בין אנשים- כאשר שני אנשים המלאים בעצמם נפגשים, אין זה דו שיח, אלו שני מונולוגים מקבילים. על מנת שיתקיים מפגש ושיח אמיתי האדם צריך לפנות מעצמו ולהקשיב למי שמולו – וזוהי מהות הענווה. הענווה מבטאת את היכולת של האדם לקחת צעד אחורה ולתת מקום למישהו אחר, בין אם מדובר על הקב"ה ובין אם מדובר על אדם אחר.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.