חג החנוכה ויהודה המכבי

חג חנוכה ויהודה המכבי

בכ"ה בכסלו אנו מתחילים לחגוג את שמונת ימי חג החנוכה, מדליקים נר בערב וממשיכים בהדלקה במשך כל ימי החג. את החג אנו מכירים בעיקר כחגם של החשמונאים- משפחת הכוהנים שקמה נגד גזירות הדת שהטילו היוונים על היהודים, והחג בא במטרה לציין את הניסים שנעשו לאבותינו במלחמתם זו. על שני ניסים עיקריים מדובר: ניצחון המעטים מול רבים ונס פך השמן.

"מאי חנוכה? [מהי חנוכה?] בכ"ה בכסלו, יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענון בהון [ימי חנוכה שמונה הם שלא לספוד בהם ולא להתענות]. שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד- נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה" (שבת כא:)

ומפני זה התקינו חכמים שיהיו שמונה ימים האלו שהתחלתם בכ"ה בכסלו ימי שימחה והודיה לקדוש ברוך הוא.

חז"ל בגמרא מזכירים ודנים בעניין חנוכה בעיקר את הדלקת נורות החג, כזכר לנס השמן, וכמעט ואינם מדברים על נס הניצחון שמוזכר דווקא במקור הקדום לגמרא, במגילת תענית. לכך מביאים כמה סיבות: נס המלחמה היה גדול אך כמאתיים שנה לאחר מכן נחרב המקדש וישראל השתעבדו שוב. במצב כזה השמחה על הנס הזה תהיה מועטה ולעומת זאת רישומו של נס השמן נשאר גם בתקופות בהן העצמאות היהודית נראית רחוקה. חשוב לציין כי ישנה מחלוקת לגבי הנס העיקרי בחג: אם הוא הניצחון או נס השמן? בגמרא מדובר על נס השמן אולם בברכת 'על הניסים', הברכה שמוסיפים בתפילת העמידה בחג ולאחר הדלקת הנרות לא מוזכר נס זה, והדגש הוא דווקא על ניצחון המכבים על היוונים.

מה היה בחנוכה?

יהודה הייתה נתונה תחת שלטון יווני כבר מהמאה ה-4 לפני הספירה, אולם סיפור החשמונאים מתחיל עם אנטיוכוס אפיפנס שעלה לשלטון בשנת 170 לפני הספירה.  בתקופה זו עבר שינוי חשוב על ירושלים: הוקם בה גימנסיון והיא הפכה לפוליס, דבר ששינה את אופי העיר והשלטון בה מעיר ש'חוקי האבות ראשונים' הם חוקיה לעיר בעלת משטר הלניסטי שמקנה השתתפות בשלטון לאזרחים בה ולאו דווקא ליהודים שבהם.

במזרח התיכון היו שתי ממלכות יווניות: מצריים שנשלטה על ידי בית תלמי וממלכה באזור סוריה ותורכיה של ימינו שנשלטה על ידי בית סלווקוס. לכול אורך השנים התקיים מאבק בין ממלכות אלו. בשנת 168- יצא אנטיוכוס, שהיה מבית סלווקוס, למלחמה במצרים. שמועות על מותו הביאו למרידה יהודית בירושלים, מרידה שכוונה נגד באי כוחו של אנטיוכוס בירושלים לאחר שבזז אנטיוכוס את המקדש מאוצרותיו. השמועה על מותו של אנטיוכוס התגלתה כטעות, ובשנת 167- חזר אנטיוכוס לירושלים, כבש אותו, טבח במורדים, ניפץ את חומות העיר ובנה את החקרה- מצודה שחלשה על הר הבית. דבר זה הוביל לנטישה המונית של תושבי ירושלים היהודיים את העיר.

הבעיה העיקרית של היהודים עם אנטיוכוס נוצרה בשנת 167-, עם גזרות הדת שהטיל במטרה להשמיד את היהדות: המקדש חולל והושם פסל בו, נאסרה מילת תינוקות, נאסר על לימוד התורה, נאסר על שמירת השבת ועוד. גזירות אלו לא הוטלו על יהודה בלבד, אלא גם על יהודים בערים יווניות מחוץ לשטח יהודה וכן על השומרונים.

גזרות הדת שהטיל אנטיוכוס היו דבר יוצא דופן בעולם העתיק. הדת ההלניסטית דגלה בסינקרטיזם- בבלילת דתות, ועל פי רוב לא התנגדה לדתות אחרות, אלא צרפה אלים של דתות אחרות למאגר האלים והפולחנים ההלניסטים. כמו כן יש הבדל ברור בין אנטיוכוס של לפני המרידה ב 168- ובין אנטיוכוס שלאחריה: עד המרידה בירושלים חוקי העיר היו חוקי היהודים ונאסר הכנסת אלים או פולחנים מלבד היהודי לעיר, ודבר זה מעלה את השאלה כיצד השתנה היחס ליהדות כל כך? ובמיוחד לאור כך שרדיפות דת לא היו דבר מקובל בתקופה זו. אחת התשובות לכך היא שרדיפות דת לא היו מקובלות בעולם העתיק אלא אם כן הדת היוותה איום על השלטון. המרידה בירושלים נתפסה על ידי אנטיוכוס כנובעת ומחוזקת על ידי היהדות- וברגע זה הפכה הדת לאיום על השלטון והסדר.

המרד

עוד לפני הופעתו של מתתיהו ובניו כבר היו יהודים שהתנגדו באופן אקטיבי לאנטיוכוס וגזירותיו, אולם התנגדות זו לא הייתה מאורגנת. מתתיהו, שהרג איש יהודי שהתקרב להקריב קורבן של עבודה זרה, נהנה ממעמד בקרב אנשי מודיעין ובעת בריחתו הוא סחף אחריו קבוצה של אנשים שהצטרפו אליו.מתתיהו ואנשיו נמנעו ממגע עם הצבא היווני הסדיר, והתרכזו ברדיפת המתייוונים וסילוק השליטה שלהם מהאזורים הכפריים של יהודה. מתתיהו הנהיג את המרד במשך שנה, ואז תפס את מקומו בנו- יהודה המקבי.

ספרי מכבים, שהם בין המקורות העיקריים למידע על המרד, מתארים את גודלו של הצבא היווני. תאור זה מדבר על סדרי גודל עצומים יחסית לכוח היהודי שנילחם בהם. ספר מכבים א' מתאר קרבות בהם השתתפו מעל שישים ומאה אלף חיילים יוונים, ספר מכבים ב' מציין קרבות בהם השתתפו שמונים ומאה עשרים אלף חיילים יווניים, אך תאור זה מעלה את השאלה: האם יש בתיאור אמת?  מבחינת היכולת של אנטיוכוס להעמיד כמויות כאלו של כוח אדם- כנראה שהמספרים של ספרי המכבים מוגזמים, ואפילו מאוד. צריך לזכור כי יהודה היא חלק קטן באימפריה הסלוקית, אימפריה שנמצאת במלחמה אם האימפריה הפרתית ועם רומא, בזמן המרד מתרחשים במקביל מרידות נוספות באיזורים אחרים באימפריה ותוך כדי כך- אנטיוכוס נמצא בהכנות למערכה צבאית נגד הפרתים, כך שעיקר כוחותיו מופנה למזרח. יותר מכך, במהלך כמה קרבות בתקופה שקדמה למרד- קרבות שהיו חשובים הרבה יותר להמשך שילטון בית סלוקוס (למשל נגד רומא או נגד בית תלמי), לא הצליחו הסלוקים לגייס כוחות שעלו על 80,000 איש- וזהו במצב שניצלו כמעט את כל פוטנציאל הגיוס שלהם. האם נגד יהודה הצליחו להשיג יותר?

אם ראינו שהרבים אינם רבים, אז אפשר לשאול: האם המעטים אינם מעטים? בתיעוד הקרבות הראשונים בספרי המכבים לא מצוינת כמות הלוחמים שליוו את יהודה המקבי, אולם בקרבות הבאים יהודה מלווה בכ-3,000 לוחמים (כאשר הוא משאיר מאחור מספר דומה). בקרבות אח"כ מלווים את יהודה כבר מספרים גדולים יותר (בקרב נגד ליסיאס כבר מעמדו לרשותו כ 10,000 לוחמים). לפי כמה היסטוריונים חיל המצב שהעמידו היוונים בתחילת המרד בפחת יהודה לא עלה על 3,000 לוחמים, מה שהופך את ההסתכלות על יחסי הכוחות לשונה במקצת. לאחר מותו של יהודה המקבי בשנת 161-, כבר מדובר על צבא של מעל 20,000 לוחמים יהודיים.

אז מה המיוחד ביהודה המקבי?

אם מסתכלים על יחסי הכוחות שבין היהודים והיוונים רואים שלא תמיד לאמירה 'מעטים מול רבים' יש בסיס. צריך ליזכור שברוב הקרבות של יהודה המקבי, יהודה שיחק 'מלוכלך': בעולם העתיק לא היה מושג של כתישת כוחות- כאשר הוחלט שצבא הפסיד, לא רדפו או השמידו את הכוחות וכך יכול היה המצביא לחזור ולהילחם עם אותם חיילים מאומנים. יהודה לעומת זאת רדף את היוונים לאחר שנסגו דבר שהכריח את אנטיוכוס לגייס כוחות חדשים ולא מאומנים, או להפנות כאלה מהצבא שהתכונן לצאת מזרחה. בעולם העתיק גם לא היה מוכר המושג 'התקפת פתע'- צבא היה נערך מול צבא ורק אז התחיל הקרב. יהודה לעומת זאת התקיף ברוב הקרבות מהמארב. יתרון שלישי שהיה ליהודה הוא ההיכרות עם השטח ולוחמת גרילה בשטחו שלו.

המיוחד הוא שיהודה הצליח בתקופה קצרה יחסית לקבץ סביבו ולהנהיג אנשים שלוחמה לא הייתה דרך החיים שלה, ולהתמודד עם אחד הכוחות החזקים בעולם העתיק (ישנה אמירה של אחד המפקדים הרומאים הגדולים שאמר כי לעמוד מול פלאנקס יוונית זהו הדבר המפחיד שעבר בחייו- ואם לוחם אומר זאת, צריך לחשוב איך עובד אדמה שהצטרף ליהודה המקבי הרגיש). הוא גם ידע לזהות את הכוח העולה- רומא, ולקשור את עצמו אליה בהסכם שעזר למתן את פעולות היוונים מולו. דמות מנהיג כזו יכולה לשמש מופת ודוגמא להנהגה שיודעת להשרות ביטחון בקרב אנשיה ולרתום אותם למטרה- גם אם נראה שהדרך תהייה קשה ומסוכנת.

"נר איש וביתו"

אדם שיש לו כסף לקנות את אחד משני הדברים: נר חנוכה או נר שבת, מה יעשה? חז"ל לימדו אותנו שההלכה היא לקנות נר שבת, עולה השאלה: מה בין נר שבת לנר חנוכה? ההסבר הוא כי כאשר האישה מדליקה נר שבת היא מנענעת ידיה כלפי גופה, וכאילו מבקשת מאור הנר להיכנס לביתה. כאשר אנו מדליקים נר חנוכה אנו שמים אותו בחלון- להפיץ את האור החוצה. בקביעתם חז"ל אמרו לנו כי לפני שאנו הולכים ומתקנים את העולם, את החברה והציבור, עלינו לתקן קודם את ביתנו, להכניס אליו אור ורק אז נוכל להאיר גם לאחרים.

*חשוב לציין כי הסקירה לגבי יהודה המכבי היא תמציתית (יחסית..), וכדי לקבל תמונה מקיפה וברורה יותר צריך לרדת לעומק הדברים יותר. פרופ' בר כוכבא עסק בנושא זה בספר שכולו עוסק בנושא קרבות יהודה המקבי, וכן בספר 'ההיסטוריה של ארץ ישראל' כרך ג'.