כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר"

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (בערך 1550 עד 1619) היה דרשן, ראש ישיבה ורב בפראג. הוא ידוע בעיקר בזכות ספרו "כלי יקר", פירוש על חמשת חומשי התורה שנלמד עד היום בבתי מדרש ובבתים פרטיים. בפירוש משולבים פשט, רמז ומוסר, ולצדם ביקורת חריפה על החברה היהודית של זמנו.

קורות חייו

הוא נולד בסביבות שנת ה'ש"י (1550) בעיר לונטשיץ (Łęczyca) שבפולין, לאביו רבי אהרן. בצעירותו נקרא אפרים בלבד. לפי עדותו, לפני פורים של שנת ה'שס"א (1601) חלה במחלה קשה, והוסיפו לו את השם שלמה כסגולה לרפואה. כשהחלים נדר לחבר ספר לכבוד התורה, ומן הנדר הזה נולד ה"כלי יקר".

הוא למד בישיבתו של המהרש"ל (רבי שלמה לוריא), ובספריו הוא מכנה אותו "מורי". אחר כך ישב בירוסלב ובלבוב, ושם יצא שמו כדרשן. בשנת ה'שס"ד (1604) נתמנה לראש ישיבה ולרב בפראג, בשנותיו האחרונות של המהר"ל. הוא לא היה תלמידו המובהק של המהר"ל, אבל ניכרת בו השפעה ממשנתו. לאחר פטירת המהר"ל בשנת ה'שס"ט (1609) כיהן ברבנות לבדו, ובשנת ה'שע"ד (1614), אחרי גירוש יהודי פרנקפורט, הצטרף אליו השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורוביץ).

בנוסף לרבנות בפראג היה מראשי ועד ארבע ארצות, הגוף שהנהיג את קהילות פולין והארצות הסמוכות. שמו חתום על רוב החלטות הוועד בתקופתו, והוועד אף מימן את הדפסת ה"כלי יקר", צעד שלא היה מקובל.

המעמד הזה לא ריכך את לשונו. בדרשותיו ובספריו מתח ביקורת על רבנים, על ראשי קהל ועל עשירים. הוא יצא נגד ההוללות בפורים ונגד תפילה בלי כוונה, והתנגד ללימוד תלמוד בגיל צעיר מדי ולשיטת הפלפול שהייתה נפוצה בישיבות.

הוא נפטר בז' באדר ה'שע"ט (21 בפברואר 1619) ונקבר בבית העלמין העתיק בפראג, סמוך לקבר המהר"ל. בנו רבי צבי הירש מילא את מקומו כדרשן וראש ישיבה בפראג, ובין צאצאיו ובני משפחתו נזכרים גם בנו רבי יצחק, חתנו רבי יצחק שיטנהופן ואחיו רבי משה, ראש מתיבתא בהורודנה. בין תלמידיו נמנים רבי שבתי שפטל הלוי הורוביץ, בנו של השל"ה ומחבר "ווי העמודים", ורבי יום טוב ליפמן הלר, בעל "תוספות יום טוב".

ספר "כלי יקר"

את הספר כתב אחרי מחלתו בשנת ה'שס"א (1601), וברבים מהפירושים ניכר שמקורם בדרשות שנשא בשבתות. את שם הספר לקח משני פסוקים שרומזים לשני שמותיו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם" (ירמיהו לא, יט) ו"שִׂפְתֵי דַעַת כְּלִי יְקָר" (משלי כ, טו), שנאמר על ידי שלמה המלך.

דרכו בפירוש

בהקדמה הוא כותב: "וכל דברי קרובים לפשוטו מאוד". הפשט שלו עוסק בשאלות של לשון: סדר המילים, כפל לשון, מילה מיותרת, סתירה בין פסוקים. הוא מביא הרבה את רש"י, הרמב"ן, הספורנו, האברבנאל, הרא"ם והרמב"ם ב"מורה נבוכים", לפעמים מחזק את דבריהם ולפעמים חולק עליהם.

לצד הפשט הוא מביא מדרשי חז"ל ומנסה ליישב אותם עם פשוטו של מקרא. הרמזים מרוכזים בעיקר בפרשיות המשכן וכליו, ובשאר התורה הם משמשים לרוב כפתח לדברי מוסר. מדי פעם הוא נוגע גם בדברי המקובלים.

דוגמה: "שלח לך אנשים"

דוגמה טובה לדרכו היא פירושו לפסוק "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג, ב). הוא שואל למה נאמר "לך", ולמה הכתוב מדגיש דווקא "אנשים". אחד מתירוציו מבוסס על מדרש: הגברים שנאו את הארץ ואמרו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", ואילו הנשים חיבבו אותה, כמו בנות צלפחד שביקשו "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה". ומכאן:

"לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך… תשלח אנשים".

בכמה מילים הוא פותר קושי לשוני (המילה "לך"), מקשר בין פרשיות רחוקות, ומוציא מזה מסר על אהבת הארץ. זה הסגנון שחוזר לאורך כל הספר.

נושאים מרכזיים

חלק גדול מהספר הוא תוכחת מוסר. הוא כותב נגד מינוי רבנים ודיינים שאינם ראויים, נגד צרות עין, חנופה לשלטון ולעשירים, הזכרת שם שמיים לשווא, מצוות בלי כוונה, הזנחת התפילה על השיבה לארץ ישראל ופירוד בעם. בפרשת מצורע מובאת דרשה שנשא בלובלין בשבת זכור, וכולה על לשון הרע. הנושא שחוזר אצלו יותר מכל הוא תאוות הממון, ובלשונו: "התורה והעושר בורחים זה מזה".

הוא עוסק גם ביסודות האמונה. בפרשת בחוקותי, למשל, הוא מביא שבעה טעמים לכך שהתורה מזכירה רק שכר גשמי ולא שכר רוחני, ובמקום אחר מסביר מדוע הקב"ה אינו נפרע מיד מן הרשעים שמצרים לצדיקים.

ספריו האחרים

מלבד ה"כלי יקר" חיבר את "שפתי דעת", שבו הסביר את מטרות כתיבתו; "עיר גיבורים", דרשות על התורה ובענייני מוסר; "עוללות אפרים", דרשות למועדים ולשמחות; "ארח לחיים", דרשות לראש השנה, ליום הכיפורים ולפסח; ו"עמודי שש", דרשות ופשטים. ספר נוסף, "רבבות אפרים", לא נדפס.

לקריאה נוספת על הכלי יקר: 

כלי יקר – ויקיפדיה. 

ר' שלמה אפריים מלונשיץ'  – ויקיפדיה. 

פירוש הכלי יקר על התורה באתר ספריא. 

מאמרים באתר בנושא  הכלי יקר