מה ברא ה' ביום הרביעי?

השבת בעזרת ה' מתחילים מחדש את העיון ואת  הלימוד בתורה הקדושה, מתחילים מבראשית. בפרשיות אלו נשים ליבנו ומחשבתנו תמיד כי אי אפשר לגעת בפרשיות אלו, אלא מתוך הבנה וידיעה ברורים שאין ביכולתנו להשיג את עומקם של דברים ואין לנו מסוגלות שכלית להבין לעומק כפי שמביא הרמב"ן בפתיחת ספר בראשית והזכרנו זאת במאמרים הקודמים. עכשיו אפשר להתחיל.

כפי שלמדנו כולנו בגן הילדים, מעשה הבריאה מחולק לשישה ימי מעשה, ימים שבהם ברא הקב"ה את העולם, וליום השבת שבו נח הבורא ממלאכתו. ומאז בריאת העולם ועד היום, יום השבת הוא יום המנוחה של עם ישראל. בכל יום ברא הקב"ה עוד בריאה בעולם, מהאדמה שנבראה ביום השני ועד לאדם שנברא בערב שבת. ומה נברא ביום הראשון?

מתי נבראו האור והחושך?

בתיאור הבריאה, ישנם ימים שברור מאוד מה נברא בהם. למשל, ביום השני הופרדו הרקיע והמים, ביום השלישי הופרדו הים והיבשה ונבראו הצמחים, העצים ודומיהם, ביום החמישי נבראו העופות והדגים וכן הלאה. בקריאה פשוטה של הדברים, לא כל כך ברור מה ההבדל בין הבריאה ביום הראשון לבריאה ביום הרביעי. זהו תיאור היום הראשון:

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (בראשית א, א–ה).

על פי הפסוקים נראה כי ביום הראשון ברא הקב"ה את האור והוא הבדיל בין האור ולבין החושך. לאור קרא הקב"ה יום, ולחושך הוא קרא לילה. יש חושך ואור, יש יום ויש לילה, וביום הראשון על פי פשט הדברים הקב"ה ברא את האור והבדיל ביניהם. עד כאן הכול מובן.

עכשיו נעבור לראות את תיאור הבריאה ביום הרביעי:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹקים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי" (בראשית א, יד–טו).

"להבדיל בין היום ובין הלילה" – זה דבר שנעשה ביום הרביעי? לכאורה זה כבר נאמר ביום הראשון כפי שראינו לעיל. "להבדיל בין האור ובין החושך"? גם זה כבר נאמר ביום הראשון. ביום הראשון נבראו האור והחושך, וביום הרביעי נבראו מאורות השמים – השמש, הירח והכוכבים. מה ההבדל? מה הייתה המשמעות של האור והחושך ביום הראשון, אם לא היו מאורות שעשו את תפקידם והאירו את העולם?

נבראו ביום הראשון ונתלו ברביעי

רש"י (1040-1105, צרפת), גדול הפרשנים, שמעיד כי בסיס פירושו הוא הפשט, מסביר את הדברים:

יהי מארת – מיום ראשון נבראו, וברביעי ציווה עליהם להיתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) "את השמים", לרבות תולדותיהם, "ואת הארץ", לרבות תולדותיה (רש"י, בראשית א, יד).

רש"י מסביר שהמאורות הגדולים הללו נבראו כבר ביום הראשון. לכן כאשר אומרת התורה שביום הראשון הקב"ה הבדיל בין האור לחושך, ובין היום ללילה – הכוונה שהמאורות עצמם נבראו. ביום הרביעי הם קיבלו ציווי להתגלות בעולם ולהיתלות ברקיע.

רבי עובדיה ספורנו[1] מסביר שהציווי ביום הרביעי נועד להופעת המאורות בפועל בארץ:

"וְלִמְשׁל בַּיּום וּבַלַּיְלָה" – לְחַדֵּשׁ הֲוָיות בַּתַּחְתּונִים. וְהֻצְרְכוּ אָז עִם הָאור הָרִאשׁון לַהֲוָיַת בַּעֲלֵי חַיִּים אֲשֶׁר הֵם יותֵר נִכְבָּדִים מֵהַצְּמָחִים. "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאור וּבֵין הַחשֶׁךְ" – לְהַבְדִּיל בַּתַּחְתּונִים בִּזְרִיחָתָם וּבִשְׁקִיעָתָם בֵּין זְמַן הָאור שֶׁקְּרָאו "יום" וּבֵין זְמַן הַחשֶׁךְ אֲשֶׁר קְרָאו "לַיְלָה", כְּאָמְרו לְמַעְלָה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּום וּבֵין הַלָּיְלָה". (ספורנו, בראשית א, יח).

ביום הראשון נבראו ברואים בעבור היקום כולו, ואילו הבריאה ביום הרביעי נועדה לשימוש הארצי, לשימוש בפועל, לשימוש בתחתונים. היום הרביעי הוא המצב שבו לוקחים את האור הראשון, האור שנולד ביום הראשון ביקום כולו, ומייעדים אותו לטובת האדם שייברא בערב שבת, הצמחים שנבראו יום לפני כן והבהמות ויתר היצורים שייבראו ביומיים הקרובים. קרי, התכלית של הבריאה ביום הרביעי היא להביא את האור שכבר נברא בעולם ולגרום לו שיהיה פרקטי, שימושי, תועלתי וישים בארץ ולארץ – לאדם, לצמחים, לבהמות, לקביעת הזריחה והשקיעה וכיוצא באלו.

בבראשית נברא הפוטנציאל של העולם כולו!

מנקודת מבט פשוטה, כפי שציינתי בהתחלה, קשה להבחין בין מה שקורה ביום הראשון לבין מה שקורה ביום הרביעי. ודאי לאנשים פשוטים כמונו, שאפילו את הפשט אינם מסוגלים להבין, על אחת כמה וכמה שלא את הסודות ואת הרמזים. אף על פי כן, אני מבקש לנסות ולעמוד על נקודה יסודית בעיניי, והיא החיבור בין פירושו של רש"י לפירושו של הספורנו.

הקב"ה ביום הראשון בורא את הפוטנציאל של העולם. כפי שציין רש"י, כלל הבריאה נוצרה ביום הראשון ואחר כך הופיעה בעולם על פי סדר הימים. אם כן, ביום הראשון נברא הפוטנציאל להביא לעולם "אור" או להביא לעולם "חושך".

הקב"ה בורא ביום הראשון את היכולת של כל בריאה ובריאה לבחור אם ברצונה להיות "יום" או להיות, חלילה, "לילה". כל בריאה בעולם מסוגלת בבחירתה ובמעשיה להביא "אור" לעולם או חלילה להביא "חושך". כל פעולה שנבחר לעשות או לא לעשות כאן בארצנו, בעולמנו, בתחתונים, לא בשמים – תוביל לתוספת אור או להעדרו, דבר המגביר את החושך.

ביום הרביעי בורא הקב"ה ברמה היישומית את השמש ואת הירח בעבור "התחתונים", בעבורנו בארץ. הוא מראה לנו איך אפשר לקחת את "האור" של היום הראשון ולהפוך אותו למאור הגדול – לשמש – שתיתן חיים לצמחים, לבהמות ולכל יצורי העולם. הוא בורא מהפוטנציאל של האור – את השמש, והיא זו שנותנת חיים לעולם. לא הפוטנציאל נותן את החיים בפועל, אלא הביטוי המעשי של האור בעולם. הוא זה שמחייה את העולם, הוא זה שמסוגל להשפיע על המציאות, הוא זה שמשנה את העולם. מאורה של השמש, בורא הקב"ה גם את הלבנה ואת הכוכבים שיידעו להאיר בחשכה ולהראות לנו את הדרך. הם לא יעשו זאת חזק כמו השמש, אך מכל מקום הם יוכלו לתת אור בתקופה של חושך.

הפוטנציאל בבריאה

הפוטנציאל הזה נכון לכל הבריאה כולה, לכל בריאה ובריאה בו, ובראש ובראשונה לנו, בני האדם.

השור שנברא ביום השישי יכול להיות "שור מועד"[2] ומזיק ("חושך"), ויכול להיות שור שבאמצעותו נעבד את האדמה ("אור"). האדמה שנבראה ביום השלישי יכולה להיות אדמת טרשים שתוציא תחתיה קוצים ודרדרים (חושך), או אדמה פורייה ודשנה שממנה ייצאו פירות ויבול (אור).

האדם שנברא בערב שבת יכול לקחת את הפוטנציאל של "האור" שנברא ביום הראשון והלך והתגלה כל יום בבריאה הייחודית לו, ולהאיר את העולם עד בלי די. והוא יכול לעשות בעולמנו חושך גדול מאוד, גדול מאוד. ההיסטוריה לימדה אותנו כבר שבנקל אפשר להחשיך את העולם. למדנו על בשרנו שהמשימה הפשוטה יותר היא לכבות את האור שאנשים מנסים להאיר. המשימה המורכבת יותר היא להאיר בעצמנו ויתרה מכך, לסייע לאחרים להאיר את המציאות שבה אנו והם חיים.

תפקידנו ומהותנו, כפי שנקבע עוד בבריאת העולם, הוא לקחת את הפוטנציאל הגדול שיש בנו, שיש בעולם הזה, ולהביא אותו לארץ, לפרקטיקה, ליישום, לתחתונים – להפוך את האור העצום הזה בפוטנציאל לאור בפועל המאיר על כל חלקי המציאות. לקחת את האור הזה ולהאיר בו ואיתו את העולם.

"וזכני לגדל בנים ובני בנים 
חכמים ונבונים 
אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת 
זרע קודש בה' דבקים 
ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת 
עבודת הבורא"

(תפילה לעת הדלקת הנרות)

————————–

[1] ר' עובדיה ספורנו – נולד ב- 1468 באיטליה ונפטר בשנת 1550. רב, פרשן המקרא, רופא ומגדולי קהילת יהודי איטליה.

[2] שור מועד הוא ביטוי תלמודי / הלכתי המתאר מצב שבו שור מוגדר בחזקת שור שנוגח, שור שמזיק לבני אדם ופוגע בהם. שור מוגדר "שור מועד" אם הוא נוגח אדם שלוש פעמים.