ויכלו השמים וכל צבאם

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת: (בראשית, ב', א' – ג')

שלושת הפסוקים הפותחים את פרק ב' בפרשת בראשית מרגישים שאינם במקומם- נראה שהם מסכמים את סדר הבריאה שבפרק א' ואילו לאחריהם ממשיכה התורה במה שנראה התחלה חדשה: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. הסיבה לתחושה זו קשורה בחלוקת התורה לפרקים.

מי חילק את התורה לפרקים?

ישנה מחלוקת מי הוא שחילק את סדר הפרקים בתורה? מצד אחד יש הטוענים כי חלוקה זו נעשתה על ידי הקרדינאל הספרדי הוגו די ס"ט קארי ולדעת אחרים הייתה חלוקה זו מעשה ידי הבישוף מקנטבורי, סטיפן לאנגטון, בסביבות המאה ה-11 או ה-12, אולם לכל הדעות ברור שחלוקה זו אינה חלוקה יהודית. לעומת זאת, החלוקה היהודית נעשתה על ידי פסוקים, פרשיות וסדרים.

חלוקת הפרקים נעשתה לשם נוחות הקריאה, אולם בנוסף ברור שישנה גם סיבה אפולוגטית להחלטה כיצד לחלק האת הפרקים והיא על מנת לתמוך בדוגמות נוצריות על פני היהודיות, והפסוקים בהם אנו עוסקים קשורים לכך. בניגוד ליהדות, הנצרות שמה את הדגש על יום ראשון כיום המקודש, ולכן הרחקת או הפרדת תיאור היום השביעי (המקודש ליהדות) מסדר ששת ימי הבריאה 'מוריד' ממעלתו. לעומת זאת היום הראשון שבו מתחילה הבריאה- מקבל חשיבות יתרה על שאר הימים.

החלוקה היהודית של פרק א'

החלוקה היהודית מדגישה את שלושת הפסוקים הללו כחלק מפרק א', ושתי דרכים בהם הדבר בא לידי ביטוי: הראשונה הוא בחלוקת העליות- העולה ראשון לתורה בפרשת בראשית קורא את פרק א' כולו כולל שלושת הפסוקים שמתחילים את פרק ב'. דרך שנייה היא על ידי חלוקת הסדרים- בימי קדם נהגו לקרא את התורה בארץ ישראל במחזור תלת שנתי (סיימו את התורה מבראשית ועד וזאת הברכה פעם בשלוש שנים), ובמחזור זה פרשת בראשית חולקה לארבע סדרים כאשר הראשון מסתיים בפסוק ג של פרק ב' והבא אחריו מתחיל בפסוק ד' של הפרק. משתי החלוקות הללו, העליות והסדרים, ברור כי החלוקה נעשתה על בסיס תוכן הכתוב וברור שפסוקים אלו שייכים לסדר הבריאה.

היום השביעי, שבו לא נעשתה בריאה, מסכם את מה שבא לפניו ומאפשר להסתכל על מה שקדם לו כתהליך שמגיע לסיומו ביום השביעי- למרות שלא נברא בו דבר. אם התפיסה הנוצרית מייחדת את תחילת מעשה הבריאה, התפיסה היהודית מקדשת את סיומה.

המדרש בילקוט שמעוני מתייחס לרעיון דומה לכך ואומר:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ: לְאַמְבָּטִי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם וְהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי דִּיסְקְסִים נָאִים, כָּל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה מַיִם לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת דִּיסְקְסִים נִרְאֵית, כֵּיוָן שֶׁפּוֹתְקָהּ וְנִעֵר הַמַּיִם מִתּוֹכָהּ נִרְאֵית מְלֶאכֶת דִּיסְקְסִים. כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ בָּעוֹלָם, לֹא הָיְתָה מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ נִרְאֵית, לְאַחַר שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ כֵּלִים.

מתאר הדרשן שני פסלים או חפצי נוי המוצבים בחבית מלאה מים, כל זמן שהמים בחבית הם אינם נראים, אך כאשר מרוקנים את החבית נגלים הפסלים. כך גם העולם בבריאה- כל זמן שהתוהו ובוהו שלט, לא נראתה יופי הבריאה, אך לאחר עקירת התוהו, נגלה העולם.

נקודה מעניינת מעלה הדרשן בהשוואה זו:  משמעותה של הבריאה אינה ברגע הנתון שבו היא התקיימה, שהרי השמים וארץ נבראו אך לא באו לידי ביטוי בגלל התוהו, אלא עיקרה של הבריאה היא בזמן בו אנו יכולים לעמוד על טיבה– כשם שהפסלים יופיים נגלה לא בזמן פיסולם אלא דווקא בזמן שהם נגלים לעין מתוך המים. כך העולם, משמעותה של הבריאה היא לא במועד שבו נוצרה אלא משמעותה ברגע שבו האדם עומד ומעריך את גדולתה ומכך את גדולת הקב"ה. הבריאה אינה עובדה פיזיקאלית אלא היא חוויה דתית.

מהדברים עולה גם הכוונה מעשית: ההסתכלות והמשמעות של הבריאה אינה בעובדה האובייקטיבית שהיא התקיימה, אלא בפן הסובייקטיבי ששואל מה היחס שלי אל הבריאה? מה תפקידי כאדם הניצב מול הבריאה? שאלות אלו אמורות להכווין את מעשינו כלפי הבורא וכלפי הבריאה: כיצד אנו עבדים את הבורא וכיצד אנו מקיימים את הבריאה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן