אנשי המחלוקת

כולנו מכירים את המצב שבו אנשים מצטרפים למחלוקות וויכוחים כנספחים לאחד הצדדים. תכליתם של נספחים כאלה היא אחת – ללבות את אש המחלוקת, תוך שהם מסתתרים מאחורי בעל המחלוקת העיקרי, ולהביא תירוצים מהיקב ומהגורן למהלכיהם. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים שואל את עצמי (ולפעמים לא רק את עצמי): "רגע, מה הקשר של פלוני לוויכוח הזה?", "למה הוא החליט להתערב בנושא שלא קשור אליו?". אני לא זוכר מקרה שבו מישהו נכנס למחלוקת לא לו, ויצא ממנה כפי שנכנס.

במרכזה של פרשת קרח עומדת המחלוקת הידועה שהוביל קרח. כולם זוכרים את קרח, אבל יש ששוכחים שבפרשה זו יש עוד שני "כוכבים" המופיעים בה מפורשות:

וַיִּקַּח  קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן… וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-ה', אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם. (במדבר טז, א-טו)

מי היו דתן ואבירם, מה הקשר שלהם למחלוקת ומה טענתם כנגד משה ואהרון?

על כך עונה המדרש, שמגלה שדתן ואבירם הופיעו כבר לא פעם בכמה אירועים מרכזיים, ללא ציון שמם:

"והנה שני אנשים עברים נצים" – זה דתן ואבירם. קראם נצים על שם סופן. הם שאמרו דבר זה,  הם שהותירו את המן, הם שאמרו: ניתנה ראש ונשובה מצרימה הם שהמרו על ים סוף. (שמות רבה א, א)

דתן ואבירם הם אלו המעורבים בכל מחלוקת, לא משנה על מה ולא משנה מתי – הם מתערבים והם שם. הדנ"א של אנשים כאלו הוא המחלוקת, בלעדיה אין להם תכלית. במצרים רבו בינם לבין עצמם והיו ניצים זה לזה, ומאז הם לא מפספסים שום הזדמנות לחרחר ריב ומדון.  מבחינתם מחלוקת קרח היא עוד "סיבה למסיבה".

בין קרח לדתן ואבירם

הטענה של קורח ברורה ומובנת, גם אם לא מסכימים איתה. אמנם בכתוב הטענה נאמרה ברמז ולא בפירוט – "כל העדה כולם קדושים… ומדוע תתנשאו על קהל ה'", אבל משה מבין היטב מהו לב המחלוקת. רש"י מביא את הרקע למחלוקת בשם המדרש:

וּמָה  רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר, אָמַר קֹרַח, אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ… עַמְרָם הַבְּכוֹר נָטְלוּ שְׁנֵי בָנָיו גְּדֻלָּה, אֶחָד מֶלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל, מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר, שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם, וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם, הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו.

תשובתו של משה לקרח היא בהתאם, ברורה וחד משמעית. הוא כלל לא נכנס לדיון, ומודיע לקרח: מחר בבוקר אתה וכל אנשיך תקריבו את מנחתכם, ואהרון יקריב את מנחתו מנגד. כולם ייראו במי יבחר ה' והאם בדיתי את הדברים מליבי או לא. הסוף ידוע.

דתן ואבירם זוכים ליחס אחר. משה מבין שהם לא באמת קשורים למחלוקת המרכזית של קרח. הם הרי לא יכולים לבקש כהונה ולוייה כיוון שהם משבט ראובן. הוא מנסה ליזום מולם מהלך של בירור והבנה ולהניא אותם מהמחלוקת, אך הם דוחים אותו על הסף:

"וישלח משה לקרא" – לפי שלא היה כשאר הדברים שיאמר לאחרים, אלא חשב להוכיחם ולהזהירם כדי שיחזרו בהם, והם לא קבלו אבל אמרו לא נעלה, לא נלך היה לו לומר, אלא לא נעלה מכאן שמקום המשכן גבוה מכל מחנה ישראל. (מדרש אגדה שם)

גם אם דתן ואבירם נכנסו למחלוקת ללא סיבה מוצדקת, עדיין יש לתהות: באיזו טענה דבקו במחלוקת?

טענתם של דתן ואבירם

באופן פורמלי, משתמשים דתן ואבירם בטענה שמושמעת מפי בני ישראל שוב ושוב. את הטענה הזאת כבר בחן הקב"ה, וזו תמציתה: הוצאת אותנו ממצרים, הבטחת לנו להגיע לארץ ישראל ולא הבאת אותנו לארץ זבת חלב ודבש  – לא נעלה אליך. כך מובא במדרש:

"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו וגו'" –  על מה אתה מתרברב עלינו? מה טובה עשית עמנו? הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ובארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר, והנגף משתלח בנו בכל יום. העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה!" (מדרש תנחומא קרח, טז)

על פי הרמב"ן, רק זמן קצר לפני פרשת קרח חוו בני ישראל את פרשת המרגלים וקברות התאווה, ואת התוצאות העגומות של פרשיות אלו. איך ניתן לשוב ולטעון טענות מסוכנות כל כך? משה רבנו מבין היטב שהטענות האלו הן כיסוי לטענות אחרות. בניגוד לקרח, דתן ואבירם אינם מסוגלים לטעון טענות ברורות, ונשענים על טענות סרק. טענתם המרכזית הייתה גם כאן טענה אישית, הנוגעת לכבוד ושררה עבור עצמם ועבור שבטם, כפי שמסביר המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה):

דתן ואבירם שעיקר מחלוקתם היה על שנטלה הבכורה מראובן, והם לא רצו בכהונה גדולה, כאשר שמעו תשובת משה שהיה רק להפיס דעת קרח ו-250 איש לברר מי שיהיה הכהן גדול, הלכו לבתיהם, ושלח משה אחריהם לפייסם גם כן ולהפרידם מעדת קרח, ויאמרו לא נעלה, אמרו אליו הנה תלונתנו הוא על הבכורה שנטלה מראובן, ובזה נכללו שני דברים [א] שמצד שהוא בכור ראוי לשבט ראובן המשרה והקדימה שזה ניתן ליהודה, [ב] שראוי שינתן לו פי שנים בנחלת הארץ שזה ניתן ליוסף, [כי על הלויה כבר שמעו תשובתו לקרח ועדתו], וכשקורא אותנו מוכרח שיפצה אותנו באחת משתי אלה, שיתן לנו איזה שררה או שיוסיף לנו חלק ונחלה בארץ, וכ"ז אין בידו לתת לנו עד שהעליה אליו יהיה בחנם כמו שיבאר.

יצא המרצע מן השק: מדובר בסך הכל ברדיפת כבוד.

המתערבים במחלוקת – מסיימים מתחת לאדמה

משה, בכעס, מבין שאין בדבריהם של השניים כלום. הוא מבין שמחלוקת זו לא להם, שבסיס טענותיהם אינו אלא רדיפת שררה וכבוד. הוא מעדיף פשוט לפנות לקב"ה בתפילה, כדברי המדרש:

וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם…. לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, מַה שֶּׁהָיָה דַרְכִּי לִטֹּל לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִן מִדְיָן לְמִצְרַיִם הָיָה דַרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְלֹא נָטַלְתִּי. (במדבר רבה יח, י)

"דתן ואבירם" הפכו להיות סמל להתערבות במחלוקת לא להם. "דתן ואבירם" הם אותם אלו שמתערבים בכל דבר, גם אם אינו קשור אליהם, ומלבים את אש המחלוקת בכל הזדמנות. "דתן ואבירם" הם אלו שאף פעם לא אומרים את הדברים בצורה ישרה וכנה, ותמיד משתמשים בתירוצים כדי להיכנס למריבה. דתן ואבירם גמרו בדיוק כמו מחולל המחלוקת העיקרי, מתחת לאדמה.

למחלוקות על שררה וכבוד, וודאי למחלוקות המבוססות על טענות שאינן אמיתיות וכנות – אין בסיס קיום. בשלב כזה או אחר הן קורסות ואיתן קורס הכל. זה לא אומר שאסור להתווכח, וזה לא אומר שאסור להילחם על עמדות; עם זאת, יש לעשות זאת רק בכבוד וללא אינטרסים אישיים, תוך שימוש רק בטענות אמתיות וכנות.