בין שקל הכסף לעגל הזהב

מטבע של התלהבות

בשלוש הפרשות האחרונות נפגשנו עם כמה מהמאורעות המשמעותיים ביותר בתולדותינו: יציאת מצרים, מעמד הר סיני ובניית המשכן. הרבה קדושה, אירועים מכוננים בבניית האומה, וכל אחד גדול ברוממותו מהאחר. בפרשת כי תשא, לעומת זאת, אנו פוגשים את תחתית התנהגותו של עם ישראל, החטא הנחשב לחמור ביותר בתולדות ההיסטוריה של העם היהודי. חטא העגל הוא מוקד הפרשה, וממוקם במרכזה. פתיחת הפרשה, לעומת זאת, עוסקת בכלל במחצית השקל:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ…." (שמות ל, יא–יג).

על פי פשט הפסוקים, כאשר ימנה משה את העם, יהיה עליו לעשות זאת באמצעות ספירת חצאי שקלים. כך יעשו גם המנהיגים הבאים אחרי משה, הם ימנו את העם על ידי מטבעות ולא באופן ישיר. את המילים "כי תשא" מבאר רש"י (1040-1105, צרפת) כלשון קבלה:

"כי תשא – לשון קבלה, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם… זה יתנו – הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו" (רש"י, שמות ל, יב).

בדומה למעשה המנורה וקידוש הלבנה, גם כאן התקשה משה להבין איך ייתכן שמטבע של מחצית השקל מכפר על נפש האדם. כיוון שכך הראה לו הקב"ה מטבע של אש. נראה להסביר שיש כאן הוראה לכל אחד מאיתנו בעבודתו: כאשר האדם מביא את המטבע בהתלהבות בוערת לקדושה, מסוגל המטבע לכפר על נפשו.

בין שקל הכסף לעגל הזהב

בהמשך הפרשה אנו רואים כיצד נעשה העגל בזמן ששהה משה רבנו בפסגת הר סיני:

"וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹקים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לו. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ–אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…. וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, א–ו).

האם יש קשר בין שתי הפרשיות? מה בין מחצית שקל הכסף לעגל הזהב? הגמרא רומזת לכך שקיים קשר בין שתי הפרשיות הסמוכות. כשם שספירת עם ישראל נעשית שלא באופן ישיר, גם העונש לישראל אינו ניתן ישירות אלא מתפרס על פני דורות. נראה מקור אחד מני רבים בנושא:

"רבי יודן בשם רבי יסא: אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטיו של עגל". (ירושלמי, תענית ד, ה).

בכל דור ודור אנו משלמים קצת על חטא העגל, בדומה לסכום גדול אשר פורטים אותו להמוני חצאי שקלים. אבל נראה שישנו קשר עמוק בהרבה בין שני מאורעות אלה. כאשר משה רבנו יורד מהר סיני ורואה את עגל הזהב ואת בני ישראל סביבו, הוא פונה לאהרון וכועס עליו על מעשה זה. תשובתו של אהרון מלמדת על אופן יצירת העגל:

"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי–עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֹא יָדַעְנוּ, מֶה-הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שמות לב, כב–כד).

על פי פשט הדברים, האש היא שיוצרת מאליה את עגל הזהב הזה. כמה מדרשים אכן מייחסים את יצירת העגל לא לאהרון, אלא לכוחה של האש, בעזרת כוחות טומאה או קסמים. נראה אחד מהם:

"אמר רבי ירמיה: כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג א), אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כורחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם" (תנחומא, כי תשא, יט).

בשני האירועים המתוארים שימשה האש כלי מרכזי. האש יצרה את העגל, אך אותה האש גם שימשה כהתלהבות קדושה במתן מחצית השקל. כוחה של האש הוא עצום. היא מסוגלת להיות מקור של כוח לעולם שלם, לייצר אנרגיה, לחמם, להאיר ולעשות רק טוב. עם זאת, היא יכולה גם להחריב עולם בדקות ספורות. מעשים שנעשים באש, עקב עוצמתם, נחקקים לנצח ומשפיעים לדורות. הראיה – בני ישראל חטאו גם במים ולא השפיע חטאם לדורות. כך, למשל, הם התאוננו על כך שכלו המים, ונענשו עונש קל בהרבה מזה שגרם חטא העגל, חטא שנעשה באש.

אותה האש

אש המשכן ואש העגל היא אותה האש. השאלה היא איך משתמשים באש: לטוב או לרע. בתחילת הפרשה האש משמשת לנתינה בהתלהבות, לספירת עם ישראל, לקדושה, ליצירת עם אחד. בחטא העגל האש משמשת לאגואיזם: בני ישראל ביקשו עגל כי היה חסר להם משהו. מטרתם לא הייתה לתת אלא לקבל ("עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהים"). בחטא העגל האש הביאה לפילוגו של העם ולא לאחדותו, לכניסה של כוחות טומאה.

האש בתחילת הפרשה, לעומת זאת, משמשת לשאת את ראש בני ישראל, לרומם אותם, לרוממות הלב והנפש. אם האש בחטא העגל משמשת ליצירת עגל שבסביבתו יישבו בני ישראל בקלות ראש ובצחוק ("וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"), אש מחצית השקל נועדה דווקא להרים את ראשם, לחזקם ולהזכיר להם כי הם האומה הישראלית.

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וא"י), עומד על משמעות המילים "כי תשא", ומלמד אותנו שתחילת הפרשה נאמרה בעצם אחרי חטא העגל (ולא כסדר הכתובים). לדבריו, בנתינת המטבע ונשיאת ראש בני ישראל נמצאת ה"תרופה" לחטא העגל:

"כי תשא את ראש – ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו כי בחינת הרע, מהותה היא אל ארץ תביט כי שפלה היא. ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות… מכאן שנצטווה למנותם אחר מעשה העגל, והוא מה שאמר כי תשא לשון נשיאות ראש… שתשא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל" (אור החיים, שמות ל, יב).

האש של ההתלהבות (נשיאת הראש) היא התרופה לאש של העצמיות והאנוכיות. נשיאת האש של ההתרוממות היא הכוח להרים את הראש מן המקומות הנמוכים ביותר שבהם אנו נמצאים לפעמים. פשוט להרים את הראש מתוך בחירה ובהתלהבות. בידינו הבחירה איזו אש נייצר ומה תהיה תכליתה – האם לעסוק בנתינה או בלקיחה? האם נשתמש באש ובאמצעותה נבנה, או חלילה נהרוס לדורות?

גם היום אנחנו עסוקים ב"חטא העגל" שלנו. הזהב אולי שונה, אולי העגל שלנו גדול יותר ואולי לא, אבל לכל דור יש עגל משלו, והוא עשוי מתחלואי הדור – כנגדו צריך להרים את הראש ולעשות זאת מכל הלב ובהתלהבות רבה. כך ננצח כל חולי ונתרומם מכל חטא. בכוחנו לבחור להיות ב"כי תשא" כתרופה ל"לך רד כי שחת עמך".

שנזכה לבחור נכון.