שבת וינפש

שבת וינפש

בחלקה הראשון של פרשת כי תשא, בסיום הציוויים הקשורים במשכן, מצווה הקב"ה את משה על השבת. הציווי מסתיים במהות השבת כברית שבין הקב"ה ועם ישראל:

(טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. (שמות, ל"א, ט"ז-י"ז).

השבת מתוארת כאות שבין הקב"ה ובין עם ישראל, וכעדות לכך שה' ברא בשישה ימים את העולם ואליו ביום השביעי שבת וינפש. אך מהי משמעות השביתה של הקב"ה? ומדוע נדרש להוסיף וינפש, מהי הנפישה הזו?

לכאורה הדברים נראים קשים- האם הקב"ה צריך מנוחה? המדרש אגדה מביא רעיון נפלא בנושא זה ואומר:

שבת ויינפש – שבת ממלאכה ויינפש ממחשבה.

אומר הדרשן ששתי השביתות מתארות שני ממדים: האחד במעשה והשני במחשבה. השביתה היא הפסקת העבודה הפיזית – כך גם היום כאשר העובדים שובתים הכוונה היא שאינם עובדים. למעשה השביתה סימלה את סיום היצירה של העולם מבחינה מעשית, מעתה העולם מושלם מבחינה פיזית – כל 'חומרי הגלם' ליצירה האנושית קיימים בו כבר.

לעומת זאת הנפישה מתייחסת לעניין מופשט – למחשבה. כאשר אדם נופש הוא לא רק יושב ללא מעש אלא גם מבחינה תודעתית הוא במצב שבו הוא לא חושב על העבודה שנשארה במשרד או על הלו"ז של השבוע הבא. הוא פנוי להתרכז בקרוב אליו, להנות מהרגע ומהחופש הזמני. כך גם הקב"ה: היום השביעי מסמל שאין עוד תכנונים לעולם, הכול כבר נעשה וגם התהליכים העתידיים – זרעיהם כבר נזרעו.

אולם, קשה לחשוב שהדרשן באמת מדבר על הקב"ה, שהרי הוא אינו נזקק למנוחה הזו… נראה שיש כאן אמירה כלפי האדם עצמו: כשם שהקב"ה שובת ונופש כך האדם צריך לשבות ולנפוש בשבת. לא מספיקה רק השביתה מהמלאכה הפיזית אלא צריכה להתלוות אליה גם נפישה- לנקות את הראש מהשבוע החולף ומהשבוע שעתיד לבוא ולהתמקד בכאן ועכשיו: במשפחה שסביבו, במנוחה לעצמו, בלימוד… משמעות הנפישה היא לעצור, להתבונן ולהודות על מה שיש.