לאחר שבפרשות תרומה ו- תצווה ציווה הקב"ה את משה על בניית המשכן, באות פרשות ויקהל ופקודי ומלמדות על קיום הציווי בפועל. משום כך כמעט מייד בתחילת פרשת ויקהל התורה גם חוזרת על הציווי שהוביל לבניית המשכן: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה. על המילה מאיתכם, שלכאורה נראית כמיותרת משום שהתרומה היא מאת בני ישראל, מסביר בעל הכלי יקר שלושה פירושים:
כותב הרב:
קחו מאתכם תרומה לה׳ – כבר פרשנו למעלה שמאתכם בא להוציא את הגזול…
משמע אי אפשר להביא למשכן תרומה משהו שמגיע מגזל וגניבה. ולכאורה יכולה לעלות השאלה: איזה אדם שפוי יביא למשכן או לקודש את מה שגנב? האם אדם ילך לגנוב על מנת שיהיה לו מה לתת לקודש? תשובה ראשונה לכך היא שישנם אנשים המדמים לחשוב שעל ידי הנתינה לקודש מעשיהם הופכים לתקינים, משל לאדם שגנב 100 שקלים ונותן 10 מהם כמעשר… דוגמה נוספת לכך ניתן לראות במיני פושעים המצטופפים בימינו סביב רב מסוים, תוך מתן תרומות של עשרות אלפי שקלים כאילו עצם התרומה מנקה את הכסף ואת מעשיהם מכל הפשעים שהם עושים יום יום.
תשובה נוספת לשאלה ניתן ללמוד מההסבר השני של הרב למילה מאתכם:
ועוד יכלול מאתכם שכל אחד יזדרז למצווה מעצמו כי יש לך אדם שאינו נותן כלום עד שרואה אחרים נותנים ומתקנא בהם, על כן הוא נותן להשוות את עצמו להם וזה אינו מאתכם כי הוא עצמו אינו סבה אל הנתינה אלא אחרים סיבה לו…
אומר הרב כי לא משנה רק מה האדם נותן, אלא מאיזו סיבה הוא נותן: אם אדם נותן בשביל שלא ייראה שהשני נתן יותר ממנו אזי זו לא נתינה אמיתית. התרומה צריכה לבוא מתוך האדם ולכן גם תוך התחשבות במה שהוא מסוגל לתת- גם אם זה אומר שייתן פחות מאדם אחר. במצב בו החברה כל כך עסוקה בהסתכלות על האחר- מה הוא לובש, באיזה רכב הוא נוסע או מה הוא תורם יש סכנה שבשל הלחץ החברתי אדם יעשה מעשים לא ראויים בכדי שייראה שגם הוא שייך לכלל ולכן באה האזהרה מאתכם- כל אדם ממה שהוא רוצה ומסוגל לתת.
ממשיך הרב וכותב:
ויש אומרים מאתכם ממש כי הנותן מנדבת לבו דומה כאילו הקריב את גופו, ועוד שהעני הנותן כאילו מחסר מבשרו ונותן על דרך שנאמר (ישעיהו נ״ח:ז׳): ומבשרך אל תתעלם, שאל תתעלם מליקח אפילו מבשרך וליתן.
וזו ההשלמה לעניין הקודם: כאשר הנתינה היא ממקום אמיתי, היא נחשבת כאילו האדם מביא את עצמו אל הקודש. ברור שהעני מביא מעט, אך זהו מעט שיש לו משמעות: מצד אחד את המעט הזה הוא מחסר ממה שהיה יכול להתקיים בו ולכן זהו דבר מורגש אצלו, ומצד שני נתינה כזו נחשבת ומשמעותית הרבה יותר מאדם הנותן רק כדי להראות לסובבים אותו שנתן – גם אם תרומתו גדולה בהרבה מבחינת ערכה הכספי, כל זמן שהנתינה חסרת תוכן מקודש משמעותה זניחה.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת 'ויקהל' בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
למרות שבצלאל ואהליאב הופקדו על מלאכת המשכן, עם ישראל כולו לקח בו חלק. אולם ישנו כלי אחד שבו כותבת התורה באופן מפורש: " ויעש בצלאל את-הארן". מדוע מציינת התורה את בונה הכלי? והתשובה טמונה בכך שבצלאל דווקא על כלי זה נתן את נפשו.
משה מספר לעם: ראו קרא יהוה בשם בצלאל בן אורי, וממנה אותו על עבודת המשכן. בעלי המדרש דנו מדוע דווקא בשם בצלאל קרא הקב"ה ומה ניתן ללמוד מכך?
נחלקו חכמים האם המשכן צווה לכתחילה או בדיעבד וההשלכות של המחלוקת על מקומו של המשכן קשורה גם בתחומים נוספים, ובעיקר ביחסינו לעולם החומר בכלל.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל – מדוע הקהיל משה את העם? הרב בכור שור מוצא סיבה מעניינת לכך הקשורה ברצון של כלל עם ישראל להשתייך לבוני המשכן.
התורה מצווה על שמירת השבת, אך במשכן עצמו השבת לא נשמרה! כיצד להתייחס לדואליות הזו ומה ניתן ללמוד מכל על היחס שבין היחיד והחברה המתבטא במשכן?
