ואשבר מטת עלכם

להורדת המאמר בפורמט PDF: מדרש מעט בחקותי

כדאי אני שתאמינו בי

בתחילת פרשת בחקותי, מתנה הקב"ה עם בני ישראל שילכו בדרך בה ציווה, ישמרו מצוותיו וחוקיו, ובתנאי זה יזכו לברכות המפורטות בהפרשה. ברכות אלו מסתיימות בהצהרת הקב"ה:

אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. (ויקרא, כ"ו, י"ג)

הצהרה זו, ניתנת להבנה כסיבה לציווי על הברית: אתם מצווים לשמור את חוקי משום שאני ה' שהוצאתי אתכם מארץ מצרים.

דרך נוספת להבין את דברי הפסוק היא שדברים אלו משמשים הוכחה לבני ישראל על יכולתו של הקב"ה לעמוד במה הוא מבטיח להם, ובדרך זו מסבירים למשל רש"י והרב יוסף הבכור שור על התורה:

רש"י: אני ה' אלהיכם – כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים.

בכור שור: ואם תאמרו: מאיין נדע שתעשה לנו הטובות הללו שאתה אומר לנו? לכך אמר: אני ה׳ אלהיכם – כלומר: הרי אני ה׳ אלהיכם. אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – ועשיתי לעיניכם נסים ונפלאות.

הספרא מתייחס גם הוא לפסוק, אולם נראה שהוא מבין את מהותו בצורה שונה:

ואשבר מוטות עולכם – משלו משל למה הדבר דומה? לבעל הבית שהיתה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה לאותו האיש עשרה בנים, זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו – עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה. נכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה. לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש, אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמלונים! כך ישראל בעולם הזה שלטון אחד בא ומשעבד והולך לו שלטון זה בא ומשעבד והולך לו והמענה ארוכה שנאמר: על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. למחר, כשיגיע הקץ, אין אומר הקב״ה לאומות: מ״ה כך וכך עשיתם לבני! אלא מיד הוא בא ושבר את העול ומקצץ הסימלונים, שנאמר: ואשבור מוטות עולכם, וכן הוא אומר: ה׳ צדיק קצץ עבות רשעים.

עוד לפני שנעסוק בדברי המדרש עצמם, נראה שיש הבדל מהותי בין דברי רש"י והבכור שור ובין דברי הדרשן: רש"י והב"ש מתייחסים למה שהיה – דברי הקב"ה באים להוכיח שהוא מסוגל לעשות זאת על בסיס מה שעשה במצרים. לעומת זאת דברי המדרש מתייחסים למה שיהיה – למחר כשיגיע הקץ, הדרשן מבין את הפסוק כהבטחה נוספת המובאת עם הברכות.

ואשבור מוטות עולכם

מושל הדרשן משל לפרה חורשת שמושאלת לאדם אחר, הפרה כמובן היא ישראל, בעל הבית הוא הקב"ה ואילו המשאיל הם אומות העולם. אותם אומות לוקחים את הפרה וללא רחמים מעבידים אותה זה אחר זה עד שאין בכוחה עוד לעבוד.

הדרשן יוצא מנקודת הנחה שתפקידו של עם ישראל הוא לשפר את העולם (פרה חורשת, והחרישה תפקידה להביא לצמיחה), ומהלך זה מתבצע על ידי פיזור העם בין האומות (השאלה לחרישה). למעשה, היו האומות צריכות לקבל את עם ישראל בזרועות פתוחות ולהשתמש בהם בצורה נבונה שתאפשר לעם ישראל להשפיע שפע עליהם, אולם זה לא המצב:

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנוֹ יַעֲשֶׂה עִם פְּלוֹנִי וְלֹא יְצַעֲרֶנּוּ, הָלַךְ וְעָשָׂה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חִנָּם לֹא הִנִּיחַ שֶׁלֹא הָיָה מְצַעֲרוֹ, כְּשֶׁנִּתְרַצָּה לִבְנוֹ גָּזַר עַל מְצַעֲרָיו לְהָרְגָן. כָּךְ גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִים בְּמִצְרַיִם עַד שֶׁיִּרְצֶה וְיַחֲזִירֵם, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְשִׁעְבְּדוּ אוֹתָם בְּחֹזֶק, לֹא שֶׁמָּרְדוּ בָּהֶן אֶלָּא אָמַר לָהֶם הָאֱלֹהִים הַנְהֵג בָּהֶם כַּעֲבָדִים וְיַעֲשׂוּ צְרָכֵיהֶם עַד שֶׁתִּשְׁלַם הַגְּזֵרָה, אֶלָּא: אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט (זכריה א׳:ט״ו) וְהֵם עָזְרוּ לְרָעָה… (שמות רבא, ל, ט"ו)

המצרים, ושאר המלכויות להם השתעבדו בני ישראל, חטאו בכך ששעבדו אותם בחוזק, עד שכמו אותה הפרה, כבר לא נשאר להם כוח לעבוד ולהשפיע…

בעל הפרה, כאשר הוא רואה את מצבה של הפרה מיד בא ושובר את העול שעליה (הסמלונים הם כעין מסמרים המחוברים בעול בכדי להדקו אל צוואר הבהמה, שטיינזלץ, שבת, נ"ט:), כך הקב"ה לעתיד לבוא לא יעצור לחקור את האומות: מה עשיתם? למה שעבדתם כך? אלא הוא מיד בא ושובר את עול שמונח על גבי עם ישראל ומוציאם לחופשי.

בדברי המדרש יש מסר כפול: מצד אחד כחלק מהברכות, מודיע הקב"ה לעם ישראל שכשם שגאלו ממצרים הוא יגאל אותו מכל מקום – עד כדי כך גדול הקשר שבין ה' ועם ישראל. ולא רק זאת, לפיזור של עם ישראל בעולם יכולה להיות מטרה להיטיב את העולם (ומטרה זו לא סותרת את עניין הגלות כעונש). לא בכדי רעיונות רבים והמצאות רבות שמקדמות היום את העולם באו מהעם היהודי.

ומצד שני יש כאן גם הכנה לקללות והעונשים: פיזור העם באומות מגיע כעונש לעם, אך מזכיר הקב"ה שגם מהגלות עתידים בני ישראל לצאת ולהתעלות.