ולא יזבחו עוד

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. (ויקרא, י"ז, ז')

התורה אוסרת על שחיטה מחוץ למשכן, ומסבירה זאת ברצון למנוע מבני ישראל להקריב לשעירים – לאותם אלילי מצרים שהיו רגילים בהם. האם נאסרה הקרבה זו משום שיש אמת באלילי מצרים? ואם אין אמת בהם- האם זה כל כך חמור שימשיכו בני ישראל בהרגליהם? ובכלל לצורך מי מביאים קרבן וזבח?

עונה על כך הרב בכור שור בתשובה המדגישה את המהות החינוכית של הקורבנות:

ולא יזבחו עוד את זבחיהם – כלומר: איני אומר מפני שאני צריך לזבחיהם, אלא מפני שלא ירגילו להקטיר לעבודה זרה.

לא הקב"ה הוא נושא הציווי אלא האדם. הקב"ה אינו נפגע מכך שלא הוקרב לו קרבן – הוא אינו צריך זאת, אך אם בני ישראל ימשיכו להרגיל עצמם בעבודה זרה תהיה לכך השפעה עליהם. וצריך לשים לב, ההרגל הוא הבעיה: כאשר אדם מרגיל את עצמו לדבר מסוים, יהיה לו קשה הרבה יותר לעזוב אותו, גם אם ירצה בכך מאוד.

וממשיך הרב:

וזהו ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח (ירמיהו ז׳:כ״ב): כי איני לא רעב ולא צמא, ולא עשיתי אלא כדי שישמעו לקולי, ולא ירגילו לעבודה זרה ושיתכפרו מעוונם. ולהנאתם נתכוונתי ולא להנאתי.

למצוות יש תפקיד אנושי. כמובן שהשכר הבא בצידן הוא משתלם לאדם, אך גם למעשה המצווה יש תפקיד חינוכי שמטרתו להרגיל את האדם לחיים נכונים, חיים שיש בהם שליטה על היצר. אותה שליטה מלווה את האדם לא רק בקיום המצוות אלא לאורך כל חייו ובכל אספקט שלהם. כך הוא מתגבר כארי לקום לתפילה, כך הוא מרגיל עצמו להימנע ממה שלא בריא גם אם היצר רוצה וכך הוא מרגיל את עצמו להשקיע בעבודתו או לימודיו גם אם הוא עייף. להנאתם ולא להנאתי.