אשר יעשה אותם האדם וחי בהם

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהֹוָה: (ויקרא, י"ח, ה')

בפרשת אחרי מות, כפתיחה לפרשת העריות, מנמקת התורה את הסיבה לציוויים אלו. סיבה זו קשור בניגוד למעשי האומות – מעשי ארץ מצרים וארץ כנען, אך עיקרה הוא בכך שחוקים אלו מביאים חיים: יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אך על אילו חיים מדובר?

רש"י מסביר שחיים אלו הם החיים הנצחיים לעולם הבא: וחי בהם – לעולם הבא. אם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת. החיים החומריים עתידים להסתיים ולכן אם התורה מבטיחה חיים משמע מדובר על חיי העולם הבא שמגיעים כשכר לקיום חוקות ומשפטי הקב"ה.

גישה שונה מובאת בספרא, שם מדובר על חיי העולם הזה וחשיבות השמירה עליהם:

״וָחַי בָּהֶם״ – לֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶן. הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם אָמְרוּ לוֹ לְאָדָם בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ: ״עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאַל תֵּהָרֵג!״ יַעֲבֹר וְאַל יֵהָרֵג? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וָחַי בָּהֶם״, לֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.

על פי דעה זו החיים המופיעים בפסוק אינם תוצאה של קיום המצווה אלא גדר הקיום, ומבחינה זו אם יש התנגשות בין החיים ובין קיום המצווה – ערך החיים גובר.

הרב בכור שור מתייחס גם הוא לחיים ממשיים על הארץ, אך מסביר בצורה רציונאלית כיצד המצוות מביאות לתוצאה של חיים ומה ערכן החברתי:

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – שלא יהו שניו מתקצרות, שאינו מת אלא מיתת עצמו.

קודם כל מסביר הרב שהחיים המדוברים הן שנות החיים המלאות של האדם שאינן מתקצרות בשל גורם חיצוני, ומיתתו היא במועד הקצוב לו – שאינו מת אלא מיתת עצמו. אך איזה גורם יכול להביא לקיצור ימי האדם? ממשיך הרב להסביר:

אבל חוקי הגויים, שגוזלים וחומסים וגונבים ורוצחים ובאים על נשי חבריהם, מקצרים ימיהם, שבאים בעלי הממון והורגים אותם, וכן בעל האישה לא יחמול ביום נקם (משלי ו׳:ל״ד). ואף הקרובים הורגים הרוצח, וכתיב: ושנות רשעים תקצרנה (משלי י׳:כ״ז).

מציאות חברתית הנוגדת את הכתוב בתורה מביאה למצב של אנרכיה בו החזק שולט ובו יש מקום לתאוות נקם, ולכן חיי האדם מתקצרים – לא בשל מעשיו אלא בשל המציאות החברתית שמביאה לידי כך. כניגוד לכך באה התורה ומשליטה סדר חברתי על ידי המצוות, ולכן משמעות קיום המצוות הללו היא חיים.