פרשת אחרי מות

פרק ט"ז: עבודת הכהן ביום הכיפורים

התורה מצווה כיצד יכול לבוא הכהן אל הקודש ביום הכיפורים. הסיבה לציווי ולהזכרת הקשר למות בני אהרן הוא כפי שמלמד הרד"צ הופמן:

יותר מאשר המון העם, עלולים הכהנים, ובין אלה ביחוד הכהן הגדול, להיענש בעונש מיתה בגלל חטאים במקדש ה׳ ולכן: לאחר שבחתימת פרק טו (פסוק לא) הוזהרו בני ישראל להתרחק מכל טומאה, שלא ימותו בטמאם את משכן ה׳, הוזהר בקשר לכך מצד אחד גם הכהן הגדול, שלא יתקרב אל קודש־הקדשים אלא בתנאים מסוימים, ״ולא ימות״ כאשר מתו בניו לפני זמן קצר…

כחלק מעבודה זו מצווה התורה על הבאת שני השעירים – השעיר לה' והשעיר המשתלח, הקרבנות שאותם מביא הכהן, באילו בגדי עובד הכהן ביום הכיפורים, חיוב הצום ביום הכיפורים ועוד. 

פרק י"ז: איסורים הקשורים בשחיטה מחוץ למשכן

התורה מצווה על איסור השחיטה מחוץ למשכן, כאשר המטרה היא לרכז את כל עבודת הקרבנות במקום אחד ולאל אחד:

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

בתוך כך אסרה התורה על איסור בשר תאווה- איסור לשחוט גם לצורך אכילה מחוץ למשכן, וכל מי שרצה לאכול בשר היה צריך להביא את הבהמה כקרבן שלמים (המתחלק בין הקב"ה, הכהן והבעלים, ורק אז לאכול את בשר הבהמה. 

כהמשך לעניין השחיטה נאסר הדם באכילה:

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כׇּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ (ויקרא, י"ז, י').

וכן ציוותה התורה שהאוכל נבלה וטרפה יטמא עד הערב. 

פרק ט"ז: איסורי עריות

התורה מצווה על איסורי עריות -איסורים בתחום המין ויחסי האישות, וקובעת מיהם האסורים במשכב ולמי. בין כלל האיסורים איסורים שבין איש לאישה, איש לאיש או אדם ובהמה. הסיבה לאיסורים אלו על פי התורה היא ההפרדה ממעשי האומות:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. (ויקרא, י"ח ג')

חכמים מסבירים שחוקים אלו הם המשכם של דיני הקדושה (כגון המצורע, היולדת והזב) שמטרתם לקדש את העם – ובמיוחד כעת, לאחר שנבנה המשכן והקב"ה שוכן בתוכם. וכל כותב הרד"צ הופמן:

כדי להגיע למדרגת הקדושה, זקוק האדם קודם-כל להיות מחונן בטבעו באותן המידות שמכשירות אותו לעלות הלוך ועלה במעלות הקדושה המוסרית, מבלי להימשך על־ידי כובד חושניותו לתוך השפל.