כל מקום שנופלין הזקקו למנין

מישהי קרובה אליי מאוד חוותה בגיל צעיר משבר משמעותי, משבר שאנשים לא עוברים בחיים שלמים. בקלות היא הייתה יכולה לשקוע לעצבות ולדיכאון ולהתחיל להיכנס לסחרור ולהתחיל להתגלגל ממשבר למשבר. היא בחרה להתרומם עוד בתחילת  המשבר, היא קיבלה החלטה להמשיך קדימה בצורה הכי חזקה שהיא רק יכולה. אני זוכר היטב את המילים שלה ושומע אותן בכל פעם שהחיים מזמנים אתגר חדש –  "אני בוחרת לא להתפרק, להמשיך הלאה ואני עוד אהיה בשיא חדש בחיים שלי". כך היה.

מה שנכון לאיש הפרטי נכון לאומה הישראלית. מדינת ועם ישראל עברו טלטלה קשה ביום ה- 7.10. מיד אחרי המכה הכואבת התעשתנו כאומה ובחרנו להתרומם, בחרנו לשנות את המציאות סביבנו. מאז אותו היום אנחנו בתהליך מתמשך של הרמת ראש שלא היה כמותו מאז הקמת המדינה, תהליכים היסטוריים שמתרחשים בכל יום. הנשמה הכללית הטבועה בכנסת ישראל ובממשלת ישראל מאירה בעוצמה על חשכה עצומה ומשנה את המציאות באופן הכי פשוט. היכולת להרים את הראש בעוצמה, להתרומם מהמשבר, היא הנקודה החשובה ביותר.

ויהי אחרי המגפה

פרשת "פנחס" אשר נקרא השבת מגיעה אחרי משבר בעם ישראל. בלעם מצליח בעצתו להפיל את ישראל בזימה ובעקבות כך יש מגפה גדולה בעם ישראל אשר מתים בה עשרים וארבעה אלף איש. מי שעוצר את המגפה הוא פנחס בן אלעזר אשר הורג את נשיא שבט שמעון באמצע מעשה הזימה עם נסיכת מדין, כזבי בת צור. ואז, אחרי פתיחה קצרה המתארת את שכר פנחס ואת הציווי להרוג את המדיינים, מגיע הציווי לפקוד את בני ישראל. הציווי הזה מופיע באופן שאינו רגיל. הפסוק הפותח את הציווי בשני משפטים שונים, כאילו שאינם קשורים זה לזה – התייחסות לסיום המגיפה והציווי על המפקד :  

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה {פ}וַיֹּאמֶר ה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר׃ שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ  כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כׇּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל׃ וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל־יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר׃ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (במדבר כו, א-ד)

מה המשמעות של המבנה הלא רגיל הזה בפסוק ומה הקשר בין סיום המגיפה לבין הציווי למנות את עם ישראל ?

המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה)  מלמד שמפקד בני ישראל תמיד מלווה בהבאת מחצית שקל והוא התרופה למגפות בעם ישראל. על כן החיבור בין סיום המגיפה לבין הציווי על המפקד הוא טבעי ונכון – סיבה ותוצאה. על ידי המפקד תוסר המגיפה :

"ויהי אחרי המגפה. כבר בארתי בפרשת כי תשא, שכדי להסיר המגפה שהיתה שולטת בהם ע"י מעשה העגל צוה ה' למנותם, כי הנס הוא הפך הטבע והמנין שמביא נגף לפי הטבע היה רפואה על הנגף בדרך הנס, שכדי לסלק המגפה צוה ה' למנותם ושיתנו חצי שקלים ובזה הבטיח ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם שע"י הפקידה יוסר הנגף, וכן בכאן כדי לסלק הנגף צוה למנותם ובודאי נתנו חצאי שקלים כדין". (מלב"ים, במדבר כו, א)

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שתכלית המפקד היא להבין כמה ומי נכנסים לארץ ישראל ולכן אחרי המגיפה ולפני החלוקה חשוב להבין את המספרים עליהם עומד עם ישראל. אבל הנצי"ב מדייק במילותיו ואומר שכוונת הכתוב היא להצהיר בפני כל מי שנשאר: אתם הולכים לרשת את הארץ. עברתם משבר גדול – עכשיו כולכם נכנסים לארץ ישראל:

"ויהי אחרי המגפה. דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן. משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה. ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ". (עמק דבר על במדבר כ״ו:א׳)

איזה חיזוק עצום זה אחרי מכה כל כך כואבת בדמות מגיפה לדעת שעכשיו יורשים את הארץ ונכנסים לארץ המובטחת, ארץ אבותינו. אחרי המשבר הנוכחי שפקד אותנו כבשנו שטחים נרחבים בסוריה, לבנון ועזה. אנו עדים כמה עובדה זו חיזקה ומחזקת את רוח העם, עד כמה עובדה זו מחזקת את האמונה ביכולת לשנות את המציאות, וכמה השאיפה לחזור למקום מושבנו נוכחת בחיי האומה. ארץ ישראל היא מקור חיותנו וכל שעל בה מחזק את נפשנו ובוודאי כאשר אדמה זו  מושבת לאומה הישראלית ממי שמבקש להשמיד אותנו.

האלשיך הקדוש (1508-1593, האימפריה העות'מנית) מסביר שאחרי המגיפה אין דבר יותר חשוב וראוי מאשר המפקד לבני ישראל, משתי סיבות : המפקד בכוחו להסיר מליבם את צרת המגיפה והשני הוא כדי להוסיף עליהם את שם שמים. על פי הטעם השני הקב"ה בוחר בעת הזו להוסיף לכל משפחה ומשפחה את שם ה' ובכך לומר להם אנחנו ביחד ולהעיד עליהם – שהם נשארו מחוברים לבית אבותם, הם מחוברים לשורשים ולאבות האומה, הם האומה הישראלית :

"ויאמר ה' אל משה וכו' – מה שראוי לאמר הוא שאו את ראש וכו' לבית אבותם. כי אין ראוי לאחר דבר זה. על כן מה עשו משה ואלעזר גם שנאמר להם בשיטים אחרי שהוא מופלג בצד מה הוסיפו עוד דבר שני שלהסיר יותר מלבם דאגת המגפה מפני מספר. והוא כי לא עודם במקום אשר היתה המגפה הגידו דבר המנין כ"א אחר שנוי מקום בל תהיה זכרון המגפה עדיין בעצם נגד פניהם. וזהו וידבר משה ואלעזר הכהן אותם בערבות מואב…. ועוד טעם שני והוא לשים שם י"ה על משפחה להעיד עליהם שהם לבית אבותם וזהו החילו בני ראובן וכו' לחנוך משפחת החנוכי וכו' עד תום כל המספר שמשים את שם י"ה על כל משפחה.". (אלשיך, במדבר כו, א)

לפעמים אחרי אירוע קשה, ברמה הפרטית או ברמה הלאומית, אתה יכול בקלות להרגיש מנותק, להרגיש לא מחובר, להרגיש שמישהו עזב אותך, להרגיש רחוק. בא הקב"ה דווקא עכשיו ואומר להם אני מוסיף את שמי לכל משפחה, אני מעיד שאתם מחוברים לשורשים ולאבות. אל תתייאשו, שמי עליכם. במלחמה הנוכחית, שבה ראינו כמובן השגחה פרטית על עם ישראל, נראה שחיילי צה"ל קראו בשם ה' באופן נרחב ומשמעותי, ראינו את זה בכל שטח כינוס ובכל קרב.

המדרש מלמד אותנו שתמיד שאנחנו נופלים, תמיד באירוע קשה, יש צורך במניין של עם ישראל. המדרש לא מפרט למה הוא רק מביא דוגמא לרועה צאן שזאב נכנס לעדרו ואוכל מהם ולאחר מכן מבקש הרועה להבין כמה חסרים. הרועה הוא הקב"ה והוא רוצה למנות כמה אבדו במגיפה, כל יהודי כואב :

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, שְׂאוּ, כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹפְלִין הֻזְקְקוּ לְמִנְיָן, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ הַצֹּאן, הוּרַד בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָן מֶה חָסְרוּ". (במדבר רבה כ״א, ז)

אבל מהחיבור לציווי הזה "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ניתן ללמוד באופן מובהק כי ברגע של משבר על המנהיגות של האומה הישראלית לשאת את ראש בני ישראל והמושג לשאת הוא לא רק למנות, הוא גם להרים למעלה בגאון. התפקיד של המנהיג הוא לרומם את רוחם, נשמתם וכוחם של העם באמצעות נשיאת הראש ובאמצעות הגברת האמונה, כפי שמסביר אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) בתחילת ספר במדבר על אותו הציווי:

"הרי כי יקפיד ה' על היחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות למצוא לכל אחד ספר איקונין מה שאין כן באומות העולם, ואחר כך ביאר מה היא המעלה מבן עשרים שנה וגו' תפקדו אותם, ומעתה צריכה לגופה". (אור החיים במדבר א, ג)

נשיאת הראש וזקיפות הקומה נעשית על ידי החדרת האמונה בקב"ה, בתורה הקדושה, ובהבנת תפקידה של האומה הישראלית בעולם. כאשר אדם מאמין בעצמו וביכולתו להשפיע על המציאות, כאשר ראשו מורם לא מתוך גאווה, אלא מתוך רצון לעשות, כך הוא יותר חדור מטרה. ושוב, מה שנכון לאדם הפרטי, נכון לאומה כולה.

הרב אהרון מקארלין, הרבי הרביעי של חסידות קארלין (1802-1872, בלארוס) מסביר באופן מדויק, הציווי הוא לרומם כל אחד מאנשי ישראל ולחבר אותם לקב"ה בכל העניינים, בכל דבר ודבר בחיים להיות מקושר לקב"ה:

"שאו את ראש. שתשא ותרומם איש ישראל אל הראש ולקשר את האיש ישראל לד' בכל הענינים. ואיש ישראל מוכרח להיות ד' בקרבו. כמ"ש במדרש שבעים נפש היו חסר אחד והשלים הקב"ה ואח"כ לששים רבוא נחסר אחד והשלים הקב"ה". (בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, ספר במדבר, במדבר ג׳)

נשיאת הראש תמיד היא נכונה ובוודאי לאחר משבר ובוודאי כאשר אדם מרגיש שהוא נמצא בשליחות והוא מבין את תפקידו והמשבר הוציא אותו מהמסלול או ערער את דרכו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ליטא וא"י) רואה חשיבות עצומה בתחושת השליחות של האדם והיא זאת שגורמת לו להתמלא בכוחות ובמרץ רב, בידיעה שבידו להביא לתיקון גדול לעם ישראל ולעולם כולו:

"לא אמנע הטוב להציב כלל גדול אחד [אשר] יהיה בזה בית-יד לחפץ בחשק אהבת השם ואור תורתנו הקדושה: אם יציעו לפניו שיכול הוא בכל עת לעשות חסד על כל העולם כולו, הכולל בתוכו כל כך הוויות עד אין תכלית, יתעורר בשמחה ובגבורה לעשות טוב… וכל העצלות והרפיון אינו בא כי אם מחוסר אמנה בגודל הטוב שעושים ממש עם כל היקום בעסק התורה, המצוות, העבודה, וזכיכות המידות. בכל עת ורגע. ובכל רגע שאנו מוסיפים אור בנשמתנו, אם רק נשים דעתנו שלא על עצמנו בלבד אנחנו חשים, כי אם על כל ההויה, כי "כל פעל ד' למענהו", מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל". (אגרת שא, הרב קוק)

ואני מבקש לסיים באמירה היוצאת גם היא מפרשתנו הנוגעת כל כך לחיים של כל אחד ואחת מאיתנו ומסכמת את נושא השליחות, המשברים, היציאה מהם והרמת הראש הכל כך נדרשת בעת הזו. לפעמים אדם יכול לחשוב שהמשבר אשר מגיע לפתחו הוא משבר בלתי עביר, אי אפשר להתמודד איתו. במצב הזה הסיכוי של האדם להמשיך הלאה נמוך מאוד. בהמשך פרשתנו, מופיע פסוק אשר המדרש עליו מלמד אותנו יסוד גדול בעבודת ה' וביכולת שלנו להתמודד עם כל משבר, כיחידים או כאומה ישראלית חזקה המבקשת לקדש שם שמים בעולם:

 "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי". זהו שאמר הכתוב: " שַׁדַּי לֹא-מְצָאנֻהוּ, שַׂגִּיא-כֹחַ" וכתוב: "הֶן-אֵל, יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ; מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה." – כיצד יתקיימו שני מקראות אלו? אלא כשהוא נותן להם, נותן להם לפי כוחו, וכשהוא מבקש מהם, אינו מבקש אלא לפי כוחם". (במדבר רבה, כא, כב)

אין הקב"ה נותן לאדם או לאומה ניסיונות שלא ניתן לעבור אותם, הקב"ה מבקש מאיתנו להתמודד ולעבור את הדברים על פי כוחנו ויש לנו כוח ואנו יכולים למשברים, אנו מסוגלים וחייבים להרים את הראש, להרים את העיינים לאבינו שבשמים, להרים את דגל הכי גבוה שיש.

שנזכה. שבת שלום