המנהיג שוויתר על טובתו

ככל שמתעמקים בספר דברים, במעשיו של משה רבנו ובהנהגתו את עם ישראל, נראה שאפשר לקרוא לספר הזה גם בשם "ספר המנהיגות". על ההתנהלות של משה והובלתו את העם צריכים ללמד בבה"ד 1 ובבית הספר למנהיגות. משה מוביל את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, הוא שליחו של הקב"ה בהוצאתם ממצרים, בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני ובכל יתר האירועים ההיסטוריים הגדולים, ומנגד גם בנפילות שחווים בני ישראל במדבר. 

אולם רגע לפני כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, מודיע לו הקב"ה שאין באפשרותו להיכנס אליה. וכל זה למה? באותו מעמד אומר הקב"ה למשה ואהרון: "יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב). האמנם? רק מפני שמשה ואהרון היכו את הסלע ולא דיברו אל הסלע במעמד מי מריבה? האם בגלל המעשה הזה נגזר דינו של משה לא להיכנס לארץ ישראל? הדברים צריכים בירור. 

בפרשתנו, פרשת ואתחנן, באמצע נאום הפרידה שלו מעם ישראל, מזכיר משה את מאמציו הגדולים מול הקב"ה להיכנס בכל זאת לארץ ישראל:

וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ… אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (דברים ג, כג-כז) 

משה משתוקק להיכנס לארץ ישראל, והקב"ה אומר לו: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". מספיק, התפללת וביקשת די והותר, עכשיו ממשיכים הלאה. חז"ל מלמדים אותנו שמשה התפלל 515 תפילות על כניסתו לארץ ישראל, כמו הגימטריה של המילה "ואתחנן", והקב"ה בתפילתו ה- 515 ביקש ממנו להפסיק. האם החטא של משה ואהרון חמור כל כך, שמשה רבנו אינו מסוגל לכפר עליו? 

בתיאור הדברים לעיל משתמש משה בתיאור: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם". מה המשמעות של "למענכם"? לכאורה, היה צריך להיות כתוב "בגללכם". למה "למענכם"? 

רש"י עומד על העניין, ומסביר: "למענכם – בשבילכם, אתם גרמתם לי". רש"י מפרש שני פירושים שונים: בשבילכם, ובגללכם, כלומר אתם גרמתם לעונש הזה. 

מכל מקום, בשורה התחתונה, נגזר על משה רבנו שלא להיכנס לארץ ישראל. כך מלמד אותנו המדרש, ומוסיף שמשה הבין את זה:

מלמד שעד עשרה פעמים נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, ועדיין לא נתחתם גזר דין הקשה, עד שנגלה עליו בית דין הגדול ואמר לו: גזירה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר: "כי לא תעבור את הירדן". (דברים רבה יא, י)

מדוע נגזרה גזרה זו? האם אכן הכאת הסלע היא הסיבה?

טובת העם גוברת על הטובה האישית

המדרש בפרשה מלמד אותנו על שיח מרתק בין הקב"ה למשה, שבסיומו משה בוחר לוותר על האפשרות של כניסה לארץ ישראל – כאשר הוא מבין מה עומד מול מה, ומה עלול להיות מחיר הכניסה: 

שני דברים גזר הקב"ה: אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל, בשעה שעשו אותו מעשה. מנין? שנאמר: "הרף ממני ואשמידם" (דברים ט יד). ואחד על משה, בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "לא תעבור את הירדן הזה". ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר לפניו: רבש"ע, "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך" (במדבר יד יט) ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מניין? שנאמר: "סלחתי כדברך" (במדבר יד כ). כיון שבא ליכנס לא"י התחיל אומר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". אמר לו הקב"ה: משה, כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך. אני אמרתי "ואשמידם" ואתה אמרת "סלח נא" ונתקיים שלך. ועכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך. א"ל הקב"ה: משה, אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשים. א"ל: אם "אעברה נא" אתה מבקש לקיים – בטל "סלח נא". ואם "סלח נא" אתה מבקש לקיים – בטל "אעברה נא". אמר ר' יהושע בן לוי: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע, ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק ציפורנו של אחד מהם. (דברים רבה ז, י) 

משה הבין, רגע לפני כניסתו לארץ, שזה או הוא או עם ישראל. או שהוא נכנס לארץ, או שהגזרה עם ישראל חוזרת. באותו רגע בחר משה ש"לא תינזק ציפורנו של אחד מהם" והוא לא ייכנס לארץ ישראל. ברגע שהמנהיג צריך היה לבחור בין טובתו האישית ובין העם שלו, הוא בחר בעם שלו. הציפורן של האחרון שבעם הייתה חשובה לו יותר מטובתו האישית. 

לתת ליורש להיכנס לתפקידו

יש נקודה נוספת שהבין משה רבנו, ושקשה מאוד למנהיגים לקבל ולהפנים, והיא זו שתעמיד אותנו על הסיבות האמיתיות לאי-כניסתו של משה לארץ ישראל. ראינו את הפסוק הראשון בפרשה: "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר". מהי העת ההיא? המדרש מלמד אותנו: 

בעת ההיא – באי זה עת? באותו עת שנתמנה יהושע, שנאמר: (דברים ג) ואת יהושע צויתי. אמר רבי הונא: כיון שאמר לו הקב"ה למשה הגיע ארכי ליהושע, אותה שעה התחיל לבקש רחמים ליכנס לארץ. למה הדבר דומה? 
לאיפרכוס שהיה בארכי שלו והיה גוזר על המלך והוא עושה, היה פודה למי שרוצה וחובש למי שרוצה וכיון שנתחלף ונתמנה אחר תחתיו, התחיל לבקש מן השוער ליכנס ולא היה מניח לו… וכיון שנתחלף ונתמנה יהושע תחתיו, שנאמר: (במדבר כז) קח לך את יהושע בן נון, התחיל להתחנן ליכנס לארץ. אמר לו הקב"ה: רב לך. (דברים רבה ב, ה) 

משה מבין שכעת המלך, המנהיג והמוביל, הוא יהושע. אין שניהם יכולים לדור בכפיפה אחת. חז"ל כבר לימדו אותנו שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא הנימה (יומא לח, ב). משה מקבל ומסכים גם עם זה. הוא מסיים עם התפילות והבקשות להיכנס לארץ, וממשיך הלאה. הוא מאפשר לבני ישראל להיכנס, על ידי הקרבת עצמו כדי שלא תיפגע ולו ציפורן אחת מאחרון האנשים בבני ישראל, והוא גם מאפשר ליהושע להיכנס לתפקידו בצורה הטובה והנכונה ביותר. בלי להפריע לו, בלי להצל עליו, בלי להישאר בשטח ולפגוע בהנהגתו. זהו מנהיג, שגם אם הוא זה שהביא את העם הקשה עד לבאר, והוא עצמו לא ישתה ממנה ולו טיפה אחת – עדיין רק טובת העם לנגד עיניו. זו מנהיגות.