טעיתי

לא פעם השתתפתי בדיונים שלא ראיתי אפשרות להתקדם בהם. אחד הצדדים יודע שמה שהוא טועה אך על אף זאת נאחז בדבריו. קשה לשחרר ולהגיד:  "חברים, טעיתי בסברה – בואו נתקדם". אם נחשוב כל אחד עם עצמו, נגלה שכל אחד מאיתנו חווה סיטואציה כזאת לא פעם ולא פעמיים בעבודה, בהתנהלות משפחתית, בין חברים וכיוצא.

תחשבו על סיטואציה לא נדירה בארצנו: בחירות. לו היה מועמד אומר דברים שהוא יודע שאינם נכונים, אף אם היו מסבירים לו שהמידע אינו נכון, ודאי היה ממשיך לדבוק בעמדתו. לעולם לא היינו שומעים "טעיתי, טעינו", שהרי מילים אלו נתפסות כמעידות על חולשה.

משמחה לאבל

פרשת "שמיני" נפתחת בשמחה הגדולה של חנוכת המשכן ביום השמיני לימי המילואים. אחרי שבני ישראל עמלו כל כך בבניית המשכן, מגיע יום חנוכתו. היום שבו השרה הקב"ה את שכינתו במשכן לעיני כל ישראל, היום שבו הודיע הקב"ה לאהרון על כפרת חטא העגל. יום משמח ומאושר ממש.

אך השמחה הזאת, כמו הרבה אירועים היסטוריים שמתחילים בשמחה גדולה, הופכת לאירוע טרגי עבור אהרון ומשפחתו. שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, מוצאים את מותם תוך כדי עבודת חנוכת המשכן, בידי אש אשר יוצאת מן המזבח ושורפת אותם. תגובתו של אהרון לטרגדיה? שתיקה – "וידום אהרון".

וייטב בעיניו – ללא תירוצים

חנוכת המשכן ממשיכה למרות הכל. אלא שאז, למרות הוראת משה רבנו מאהרון ובניו הנותרים לאכול את המנחה הנותרת בקודש, הם אינם ממלאים אחר דבריו ומכעיסים אותו:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל-אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, קְחוּ אֶת-הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה', וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ ….  וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ–כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת-עֲוֺן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ה'…. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". (ויקרא י, יב-כ)

לא ניכנס כאן לסוגיה ההלכתית אם לא אכלו את הקורבן בשל אנינות או טומאה. אני מעדיף  להתמקד בתגובתו של משה להסברו של אהרון מדוע לא אכלו: "וישמע משה, וייטב בעיניו". רש"י מפרש את המילים "וייטב בעיניו" כהודאה מיידית של משה בטעותו. משה, מבאר רש"י, לא ניסה לספק הסברים אחרים לכעסו, אלא "הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ לוֹמַר לֹא שָׁמַעְתִּי".

כדי להבין את הגדלות הנפשית הנדרשת כדי להודות ולומר "טעיתי", כדאי מאד לעיין בדברי המדרש הבאים:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, מַהוּ דָּרשׁ דָּרַשׁ, שְׁתֵּי דְּרִישׁוֹת, אָמַר לָהֶם אִם שְׁחַטְתֶּם לָמָּה לֹא אֲכַלְתֶּם, אִם לֹא הֱיִיתֶם עֲתִידִין לֶאֱכֹל לָמָּה שְׁחַטְתֶּם?!  מִיָּד : "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר", וְכֵיוָן שֶׁכָּעַס נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה… וְכֵיוָן שֶׁכָּעַס נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה שֶׁאוֹנֵן אָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים… וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה, בְּדִבּוּר עָנָה כְּנֶגְדוֹ… הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם, אָמַר לוֹ הַיּוֹם מֵתוּ בָּנַי וְהַיּוֹם אַקְרִיב קָרְבָּן, הַיּוֹם מֵתוּ וְהַיּוֹם אֹכַל בַּקֳּדָשִׁים, מִיָּד דָּרַשׁ אַהֲרֹן קַל וָחוֹמֶר לְמשֶׁה, וּמַה מַּעֲשֵׂר הַקַּל אָסוּר לְאוֹנֵן חַטָּאת דְּחָמִיר אֵינוֹ דִין שֶׁיְהֵא אָסוּר בְּאוֹנֵן, מִיָּד "וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". (ויקרא רבה יג, א)

השיח בין משה ואהרן קשה. משה כועס ("ויקצוף") על בני אהרון, אשר מתוך כבוד שותקים ולא מורים הלכה בפניו. משום כך נדרש אהרן לדבר עם משה ולהסביר לו שרק לפני כמה רגעים איבדה המשפחה שני ילדים. על פי ההלכה, כל עוד הם אינם מובאים לקבורה, הרי שגם הוא וגם בניו בגדר אוננים, ועל כן אסור להם לאכול מקורבן החטאת.

משה שומע את הדברים ולא ממשיך בוויכוח. הוא מבין שטעה. הוא מבין שהוא שכח את ההלכה במקרה הזה, ולא מנסה לתרץ תירוצים. הוא גם לא מנסה לתקוף בחזרה. הוא פשוט מבין שטעה.

הוציא כרוז

המדרש ממשיך ומספר כי משה לא רק מודה בטעותו, אלא אף דואג לפרסם אותה:

"הוֹצִיא כָּרוֹז לְכָל הַמַּחֲנֶה וְאָמַר, אֲנִי טָעִיתִי אֶת הַהֲלָכָה וְאַהֲרֹן אָחִי בָּא וְלִמֵּד לִי. אֶלְעָזָר יָדַע אֶת הַהֲלָכָה וְשָׁתַק, אִיתָמָר יָדַע אֶת הַהֲלָכָה וְשָׁתַק, זָכוּ וְנִתְיַחֵד הַדִּבּוּר עֲלֵיהֶם וְעַל אֲבִיהֶם וְעַל אֲחִי אֲבִיהֶם בְּחַיֵּיהֶם". (ויקרא רבה, שם)

האם אנו יכולים בכלל לדמיין את זה? אפשר לדמיין מנהיג כלשהו שאומר קבל עם ועדה "טעיתי", ומפרסם את זה בעיתונים ובמדיה החברתית?

גדלות מעשהו של משה מתעצמת לאור ההבנה כי השיח בין משה לאהרון נאמר בדיסקרטיות מוחלטת. במדרש מבואר שאהרון הכהן נזהר כל כך בכבוד משה אחיו הקטן, שהוא לקח אותו לצד ואמר לו את הדברים:

"ואינו נכנס לתוך דברי חבירו" – זה אהרן, שנאמר: "וידבר אהרן וגו' הן היום הקריבו את חטאתם ועולתם וגו'" (ויקרא י, יט). אלא ששתק עד שיסיים משה את דברו ולא אמר לו: קצר דבריך, ואח"כ אמר אל משה: הן היום הקריבו ואוננים אנחנו. ויש אומרים: מְשָׁכוֹ אהרן מתוך הצבור לחוץ ואמר לו: משה אחי, ומה מעשר הקל אסור לאונן לאכול ממנו, חטאת חמורה לא כל שכן שתהא אסורה לאונן! מיד הודה לו, שנאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו", ובעיני הגבורה. (שם)

התנהגותו האצילית של אהרון כלפי משה, שמודה בטעותו עד כדי שכך שהכתוב אומר "וייטב בעיניו" של משה. רבי עובדיה ספורנו (1468-1550) מבאר שמשה אף שמח על הלימוד שלמד מאהרון : "וייטב בעיניו שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות".

אינו בושה לומר שטעה

נסיים בדבריו של רבי אליעזר פאפו (1785-1828), בעל ספר "פלא יועץ" (מחשובי ספרי המוסר), על היכולת להודות בטעות:

טעות – אין אדם בעולם שלא יטעה…. ואינו בושה לאדם לומר שטעה, אבל להיות מחזיק בטעותו ולומר שלא טעה, זהו בושה וכלמה. ממה נפשך, אם אינו מכיר בטעותו, נמצא שהוא טפש ובער כמו שפרשו על פסוק: "ואני בער ולא אדע"… ואם הוא מכיר בטעותו, והוא בוש להודות ורוצה להחזיק בטעותו, הרי זה מוסיף אולת וכלמה על בשתו, כי נכרים דברי אמת, שהוא רוצה להחזיק בטעותו במשאות שוא ומדוחים, וכל השומע יצחק לו ויכיר רע מדתו, אבל הוא סובר, שבני אדם אינם יורדים לסוף דעתו ושיוכל להטעותם בדבריו. וגם זו מדה רעה היא באדם, שהוא חכם בעיניו יותר מכל אדם, על זאת יחרקו שן השומעים למה מחזיק אותם נמשל כבהמות, ולמה יש לו מדה רעה זו להחזיק בטעותו. אבל מודים דרבנן הינו שבחיהו. ומי לנו גדול ממשה רבנו עליו השלום, וכתיב "וישמע משה וייטב בעיניו". הודה ולא בוש… ואפלו אם נראה לו בושה להודות, מוטב שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. לכן יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת, לכבוד ה' אל אמת". (פלא יועץ קנו)

צריך עוצמות רבות כדי להגיע למצב שבו יש לנו יכולת להודות בטעות. שנזכה.