בשבילי לא ירדה שכינה לישראל

דע את מקומך

קשה מאוד להודות שהיכולות שלך אינן מספיקות כדי לבצע פרויקט מסוים. עם זאת,  לפעמים זו הדרך היחידה. כאשר התחלתי לעבוד עבור המשרד לשוויון חברתי היו תחומים שהמשרד אמנם נהג לעסוק בהם, אבל לא היו לנו באמת את היכולות להביא את הנושאים הללו לידי מיצוי אמיתי. היו משרדים יותר גדולים, עם הרבה יותר כלים ויכולות לטפל בנושאים אלו. אף על פי כן, במשך שנים התעקש המשרד לשוויון חברתי לעסוק בנושאים אלו ולא להותיר בידי המשרדים הגדולים את האחריות הבלעדית לכך.

אך לאחר זמן הכרנו ביכולותינו המצומצמות, ובחרנו לקחת על עצמנו חלק מהדברים מבלי לעשותם לבד ובאופן ישיר, אלא בשיתוף פעולה עם המשרדים הרלוונטיים. והנה, ראו איזה פלא, הדברים שעשינו דרך המשרדים האחרים בוצעו בצורה טובה ואפקטיבית יותר. רק דבר אחד נשאר בכל זאת – ה"אגו"…

פרשת "שמיני" פותחת בחנוכת המשכן. מדובר באירוע דרמטי, ודאי לאור תוצאותיו הטרגיות: מות נדב ואביהו, שניים מארבעת בניו של אהרון. לאחר עבודה מורכבת שארכה חודשים רבים, הגיע היום המיוחל: יום חנוכת המשכן. לאחר שבעת ימי המילואים הגיע היום השמיני (שעל שמו גם קרויה הפרשה), ובכך ניתן האות לאהרון להתחיל בעבודתו.

לאחר הקרבת הקורבנות על המזבח, מחכה אהרון שתצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. ירידת האש מן השמים תעיד על השראת השכינה והצלחת חנוכת המשכן. להלן תיאור המהלכים האחרונים של אהרון ומשה לפני ירידת האש על המזבח:

"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". (ויקרא ט, כב-כד)

מה ההבדל בין הברכה הראשונה, הניתנת על ידי אהרון לבדו, ובין הברכה השנייה אשר ניתנת על ידי משה ואהרון יחד? כמו כן, מה תכליתה של הברכה המשותפת?

רש"י הקדוש מחלק בין שתי הברכות. הברכה הראשונה שברך אהרון הייתה "ברכת כהנים" ותכליתה לברך את עם ישראל באופן ישיר. הברכה השנייה, המשותפת, הייתה ברכה כללית, סוג של תפילה שהקב"ה ישרה את שכינתו בעם ישראל ובמעשה ידיהם:

"ויברכם" – בִּרְכַּת כֹּהֲנִים – יְבָרֶכְךָ, יָאֵר, יִשָּׂא. "ויצאו ויברכו את העם" – אָמְרוּ וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקינוּ עָלֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם".

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) חולק על רש"י וטוען שהברכה של אהרון אינה ברכת הכהנים, שכן הציווי על ברכת הכהנים מופיע רק לאחר חנוכת המשכן, ומובא בספר במדבר. משום כך סובר הרמב"ן שאהרון מברך את בני ישראל 'ברכה "סתומה" ולא מפורשת:

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם – … ויתכן לומר כי אהרן פרש כפיו השמים וברך את העם כאשר עשה שלמה שנאמר: "ויעמד שלמה לפני מזבח ה' ויפרוש כפיו השמים"… ולפיכך לא הזכיר הכתוב שצוה אותו משה לעשות כן ובברייתא… ראיתי ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה… ועדיין יש לי לומר שכך אמרו ברכה זו שברך אהרן את העם מעצמו סתומה היא ולא פירש לנו הכתוב מה היא.

כך או כך, כל הפרשנים מסכימים כי העם התברך בשתי ברכות שונות. האחת- מפי אהרון עם סיום הקרבת הקורבנות על ידו בעת ההמתנה ליציאת האש. לאחר  השנייה, המשותפת לאהרון ומשה, יורדת אש מן השמים.

חווייתו של משה

כדי להבין את הדברים לאשורם, צריך להבין מה עבר על משה ועל אהרון באותם רגעים. למזלנו, המדרשים והפרשנים מספקים לנו את המידע הזה. רש"י מביא את דברי המדרש המגלים מה עבר על משה רבנו באותו מעמד, ומה הביא אותו להתפלל יחד עם אהרון:

"לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהֶעֱמִידוֹ מֹשֶׁה לַמִּשְׁכָּן וְשִׁמֵּשׁ בּוֹ וּפֵרְקוֹ בְכָל יוֹם לֹא שָׁרְתָה בוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל, לְכָךְ אָמַר לָהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי, שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִשְׁרֶה שְׁכִינָה בָכֶם וְתֵדְעוּ שֶׁהַמָּקוֹם בָּחַר בּוֹ".

שבעה ימים מנסים לשמש בני ישראל במשכן ומחכים להשראת השכינה – וזו לא מגיעה. במשך שבעה ימים הם מתאכזבים. כעת, בעיצומו של היום השמיני, משה לוקח אחריות מלאה על התוצאה ואומר להם: "אני לא מספיק למעמד הזה, צריכים את אהרון. אהרון אחי כדאי וחשוב ממני, על ידי עבודתו הקב"ה יתרצה וישרה את שכינתו". משה חובר לאהרון ויחד הם מתפללים לקב"ה ומברכים יחד את עם ישראל. התוצאה הרצויה אכן מגיעה – "ותצא אש מלפני ה'".

חווייתו של אהרון

מדרש נוסף מלמד אותנו מה עבר על אהרון באותם רגעים. מילות הפסוק "וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת" מתייחסות בפשטות לגובה המזבח ביחס לקרקע, אך בעל  אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (1696-1743, מרוקו וא"י) מבאר רובד נוסף המתבטא במילה "וירד", ומסביר מה עובר על אהרון:

ואומרו וירד – אולי כי הוא לשון ירידה כי הוכר לו פחיתותו, לצד שראה שגמר מעשות הכל ולא ירדה שכינה, ותמצא שאמרו ז"ל… שצעק אהרן לפני משה שאמר לו ליקרב למזבח ובא לידי בושה וכו' ונכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה".

אהרון הכהן הגדול מכיר בפחיתותו, במצבו ובמעמדו. אנחנו חיים בתקופה שבה כל אחד מרשה לעצמו לראות בפחיתות הזולת, אבל אהרון מלמד אותנו להכיר קודם כל  בפחיתות עצמנו, ו"לרדת" מאשליות הגאווה הגבוהה. אם נבחר "לרדת" נוכל לפעמים להבין על עצמנו דברים שלא מבינים ממרומו של מזבח.

המדרש מספר לנו בפירוט רחב יותר את הלך מחשבתו ופעולתו של אהרון:

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד". כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער. אמר "יודע אני שכעס עלי המקום. בשבילי לא ירדה שכינה לישראל". אמר לו, "משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל". מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. לכך נאמר "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. (ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים ב, יט)

אהרון עומד לפני כל ישראל, מקריב את הקורבנות, מברך אותם לבדו – ואין אש. אין שכינה. אהרון לא מתבכיין ולא מאשים אף אחד. אהרון לוקח את האחריות על עצמו – "בשבילי לא ירדה שכינה לישראל". הוא לא מאשים אף גורם אחר, אלא את עצמו בלבד. הוא מבין שכדי להביא את השכינה, לא די בו – אלא צריכים גם את משה. לכן, אהרון יורד מהמזבח למשה ואומר לו: "אני לא יכול לבד, ניסיתי, עשיתי מה שאפשר. בוא נתפלל ביחד, נברך ביחד", בדיוק כפי שאמר משה. התוצאה – "ותצא אש מלפני ה'".

טובים השניים

כל אחד מהמנהיגים העצומים האלו, שנמצאים אולי באחד מהימים הדרמטיים ביותר של בני  ישראל במדבר, ניצב לפני משבר, "אי הצלחה". האחד מרכיב את המשכן שבעה ימים ללא שכינה, והאחר עושה את עבודת הקורבנות ללא שתופיע שכינה. כל אחד מהם בוחר לקחת את האחריות על עצמו מתוך הכרה בפחיתות עצמו באותו מעמד. הם לא מאשימים את האחר או את העם. כל אחד מהם מבין שהוא לבדו אינו מספיק וחברו בוודאי טוב ממנו. כל אחד מהם מבקש לחבור לאחיו. בשולי דבריו מבאר בעל "אור החיים" הקדוש כי דווקא בזכות הברכה המשותפת ירדה שכינה למשכן:

"ויצאו ויברכו וגו'" – אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפלה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן, טובים השנים לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים כהונה ולויה שהם חסד וגבורה".

טובים השניים. גם אם אהרון ברך כבר את בני ישראל, ברכתם המשותפת של משה ואהרון חזקה יותר, כיוון שהיא מכילה יותר בחינות ויותר צורות של עם ישראל. לכן היא זאת שהביאה בסופו של דבר לתוצאה שבני ישראל חיכו לה כל כך – "ותצא אש מלפני ה'".

נכון, משה רבנו הוא מי שהוריד את לוחות הברית מהר סיני. ונכון, אהרון הוא הכהן הגדול. אולם שניהם יחד יודעים להכיר בחסרונם, בפחיתותם ובהבנה שאי אפשר להביא שכינה לעם ישראל לבד. אפשר לעשות זאת רק יחד, כשכל אחד משלים את השני ומאחדים כוחות. המדרש מוסיף עוד רובד על ה"יחד" הנדרש בכלל, ובעת אירועים גדולים ולאומיים בפרט:

"ויבא משה ואהרן" – ולמה נכנס עמו משה, ללמדו על מעשה הקטורת, ועליהם הכתוב אומר: טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואומר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג, א).

שכינה בעם ישראל מופיעה לא כאשר כל אחד מנסה את כוחו, גדול ועצום ככל שיהיה, אלא רק בחיבוק משותף, בחיבורים, בהבנה שאי אפשר לבד, בהבנה שאנחנו באמת חייבים להיות "שבת אחים גם יחד". בלקיחת אחריות עצמית, ביכולת להגיד "טעיתי" על עצמך, בחיפוש הפחיתות אצלך ולא אצל אחרים, ביכולת לרדת מהמזבח לעם, ביכולת להבין שרק יחד אפשר להביא את השכינה – נוכל להיטיב באמת עם המצב. זאת הדרך וזאת דרכנו.