פרשת שמות מתחילה ומספרת על ההידרדרות במעמדם של בני ישראל במצרים – מחביבי המלך שבזכות אחד מבניהם ניצלה מצרים מרעב, הם הפכו לגורם מאיים ומפחיד שיש צורך לדכא ע"י עבדות. השינוי אינו רק בהתייחסות המצרים אל בני ישראל- התייחסות שנובעת משינוי בהנהגה המצרית, אלא גם בבני ישראל עצמם וגם:
בתחילה מפרטת התורה- וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: (שמות, א', א') המושג בני ישראל מתייחס למשפחה קטנה המגיעה למצרים , כזו שאפשר למנות את בניה בשם.
לאחר מכן מספרת התורה על שני שינויים – הראשון קשור בהנהגה המצרית: ויָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: (שמות, א', ח') ההנהגה משתנה וכבר אין לה סנטימנטים או מחויבות ליוסף, ומתוך כך גם לא לצאצאי משפחתו.
השינוי השני קשור בבני ישראל: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: (שמות, א', ט') המושג בני ישראל כבר לא מציין משפחה אלא עם או לפחות קבוצה משפחתית גדולה מאוד. הפרשנים גם מבינים שיש כאן הגזמה- בנ"י לא היו מרובים על המצרים, אבל קצב ההתרבות שלהם וגודלם כן הפך אותם לכוח פוליטי מאיים (רד"צ, רש"ר, ר' אברהם בן הרמב"ם ועוד).
השינויים האלו מביאים לכך שפרעה ייזכר לעד כראשון המסיתים כנגד עם ישראל. הרש"ר הירש רואה בפרעה ושנאתו לבנ"י אב טיפוס לאנטישמיות באשר היא ומזהה שני מאפיינים שיופיעו אחר כך בשנאת ישראל לאורך הדורות וכך הוא כותב:
יש להעיר כאן שתי הערות: א. רשעות ראשונה זאת נגד היהודים, לא נגרמה על ידי שום דבר שהם עשו. פרעה לא יכול היה להאשימם באף מעשה רע. אילו היה בידו לעשות כן, לא היה נזקק ״להתחכם״ להם (פסוק י), אלא יכול היה לצאת נגדם בגלוי.
ב. רשעות ראשונה זאת נגד היהודים, הראשונה מסוגה, לא באה מתוך העם; אלא הסיתו אליה את העם מלמעלה. היה זה כלי מדיני שהמנהיג החדש השתמש בו על מנת לחזק את שלטון העריצות שלו.
אין כל חדש תחת השמש; ובדרך כלל, כל התופעות ההיסטוריות עתיקות הן כהיסטוריה עצמה. כל פעם ששליט עריץ ביקש לדכא את נתיניו, היה מוסר לידיהם עם אחר, שהם יוכלו לענותו, ובכך יקבלו פיצוי על הדיכוי הבא מלמעלה. מדיניות זו הייתה המקור לרבות מהגזירות שנועדו לענות את היהודים… יתכן ששיקולים דומים פעלו אצל מי שעורר לחוקק חוקים קדומים אלה נגד היהודים. פרעה ביקש לפצות את העם המצרי על ששלט בהם ביד קשה. ולשם כך יצר מעמד של מנודים, שעליהם יוכלו כל שאר המעמדות להביט בבוז, וכך בביטחון עצמי, ידמו בנפשם שהם בני חורין. עצם זה שפרעה לא מצא דבר להאשים בו את היהודים מלבד ריבוי הלידות, ומשום כך, בכדי להצדיק את הגזירות הקשות שהתכוון להטיל, היה עליו להזכיר נימוקים של ״טובת המדינה״, מהווה עדות גדולה על יושרם החברתי והמוסרי של היהודים….אילו היו בני העם המצרי תומכים מתחילה ביד פרעה נגד היהודים, לא היה צורך לעורר את קנאת העם במרמה, או לזרוע בהם פחדים כה רחוקים מן המציאות; ובמקום להתחיל בגזירת ״גלות״ [עבדות], היה ביד פרעה לסיים מהר בפקודת גירוש.
פרעה יכול היה להתמודד עם ה'סכנה' של בני ישראל בדרך של גירוש- בכך היה מוציא מארצו את הגורם המאיים, אך הוא בחר בדרך אחרת- התססה, הפחדה של עמו ודמוניזציה. בכך קנה את שמו כראשון הצוררים לעם ישראל.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת תרומה בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
התורה מספרת: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו", אך ההסבר מעורר קושי. ננסה לראות איך התמודדו איתו הפרשנים.
התיאור המקראי של לידת משה, "ותרא אותו כי טוב", מרמז לבריאת העולם, שם נכתב "האור כי טוב", אותו טוב המעיד על ניצוץ תקווה בעולם כאוטי ואכזר.
יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן, ומשה מציל את בנות יתרו ומשקה את צאנן. איש לא ביקש מהם: זה הצדיק היוזם, שאינו יכול שלא לעשות כשנדרש מעשה.
המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש וחרפו נפשן כדי להציל את הדורות הבאים.
התורה מספרת שלפני שיצא משה לשליחותו הוא ניגש ליתרו לבקש את רשותו, דבר זה נראה תמוה- הרי הקב"ה ציווה אותו ללכת! ננסה להבין את מעשהו.
