הפותח פתחו לחברו

מאברהם אבינו למדנו את מעלתה של  הכנסת האורחים:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:  (בראשית, י"ח, ב')

אברהם היושב בפתח האוהל לאחר ברית המילה מזהה את ההולכים ורץ אליהם למרות הכאב ולא מוכן שיעברו לפני שיכנסו לביתו, אברהם האומר מעט ועושה הרבה לאורחיו, אברהם המנצל את ההזדמנות לא להיטיב רק עם אורחיו ברמה הפיזית אלא גם ברוחנית:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים, וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין הָיָה אוֹמֵר לָהֶם בָּרֵכוּ, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ מַה נֹּאמַר, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם אִמְּרוּ בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי לֹא הָיָה שְׁמִי נִכָּר לִבְרִיּוֹתַי וְהִכַּרְתָּ אוֹתִי בִּבְרִיּוֹתַי, מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ אַתָּה שֻׁתָּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. (בראשית רבה, מ"ט, ד')

בפרשת שמות אנו למדים ממשה על הצד השני- כיצד צריך אדם להתנהג כלפי מארחו:

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשׇׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. (שמות, ד', י"ח)

לכאורה תמוהה שיבתו של משה אל יתרו, הרי הקב"ה ציווה אותו למצרים לגאול את בני ישראל- מדוע היה לו להתעכב? בעלי המדרש עונים על כך:

וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, אָמַר לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָם- אֵינִי יָכוֹל! מִפְּנֵי שֶׁקִּבְּלַנִּי יִתְרוֹ וּפָתַח לִי בֵּיתוֹ וַאֲנִי עִמּוֹ כְּבֵן, וּמִי שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ פִּתְחוֹ לַחֲבֵרוֹ נַפְשׁוֹ חַיָּב לוֹ!… וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הַפּוֹתֵחַ פִּתְחוֹ לַחֲבֵרוֹ, חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ. אַתָּה מוֹצֵא בְּעֵת שֶׁנִּלְקַח אֵלִיָּהוּ מֶאֱלִישָׁע וְזָכָה לִטֹּל פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחוֹ, כְּמָה דְתֵימָא: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי- הָיָה לוֹ לֵילֵךְ אֵצֶל אָבִיו וְאִמּוֹ לְהַחֲיוֹתָם כְּמוֹ שֶׁהֶחֱיָה בֶּן אַכְסַנְיָא שֶׁלוֹ! וְכֵן אֵלִיָּהוּ הָיָה לוֹ לְהַחֲיוֹת אֲבוֹתָיו כְּמוֹ בֶּן הַצָּרְפִית, אֶלָּא שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ!

לְכָךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִבְּלַנִי יִתְרוֹ וְנָהַג בִּי כָּבוֹד אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ, לְכָךְ כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ. (שמות רבא, פרשה ד, ב')

בעלי המדרש מציינים שכאשר אדם פותח את דלתו לחברו- יש מצד החבר חובה כלפי המארח, חובה שעולה אפילו על כיבוד הורים. שתי דוגמאות מביא הדרשן לכך: אליהו ואלישע. על שני הנביאים שהיו מתארחים אצל נשים, האחת אלמנה והאחת עקרה. בשני המקרים הבן של המארחת נפטר ובשני המקרים הנביא מקים אותו לתחייה. מכך רומז הדרשן שאם היה בידי הנביא להקים לתחייה- היה ראוי שיעשו זאת להוריהם: וְכֵן אֵלִיָּהוּ הָיָה לוֹ לְהַחֲיוֹת אֲבוֹתָיו! מכאן מסיק הדרשן שישנה מסירות נפש שאדם צריך למסור עבור מי שמארח אותו שעולה אפילו על המסירות להורה. אותו יחס של כבוד מעניק גם משה ליתרו- קִבְּלַנִי יִתְרוֹ, וְנָהַג בִּי כָּבוֹד, אֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ!

הקישור שבין כיבוד ההורים לכבוד המארח הוא לא מקרי: האירוח המדובר כאן אינו אירוח לשעה קלה ולקפה ועוגה- יתרו פותח את ביתו למשה ובכך מעניק לו מקום בעולם, הוא מעניק הגנה מאיתני הטבע וממחסור ורעב. הענקה זו במהותה דומה למה שהורה מעניק לבנו אך בשינוי אחד: ההורה מעניק זאת מתוך אהבה אך גם מתוך חובה ואילו המארח אינו חייב למתארח כלום- ועל כך יש חובה להכיר טובה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.