פותחת פרשת שמות בציון שמם של בני ישראל המגיעים למצרים:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
מעיר הרב בעל הכלי יקר על תחילת הפסוק ואומר:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – הוסיף ו״יו במלת ואלה, גם אמר מתחילה הבאים לשון הווה ואח״כ אמר איש וביתו באו לשון עבר…
הקושי של הרב בפסוק מתחלק לשלושה חלקים:
תשובה ראשונה שמביא הרב היא שמה שקורה כעת לבני ישראל מחובר בקשר ישיר לנושא שהסתיים בו ספר בראשית והוא מיתת יוסף, ולכן מגיעה ו' החיבור ליצור את ההקשר שבין הנושאים:
לפי שנאמר למעלה (בראשית נ׳:כ״ו) ויישם בארון במצרים, ואחרי מות יוסף לא היו פני המצרים עם ישראל כתמול שלשום והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים, לכך נאמר ואלה מוסיף על ענין ראשון שמצד מיתת יוסף דומה כאילו עכשיו המה באים… (כלי יקר, שמות, א', א')
מיתת יוסף הביאה לשינוי שחל ביחס בני מצרים אל בני ישראל ולכן גם משתמשת התורה בלשון הווה:
שינוי היחס גרם לכך שבעיני בני ישראל היה נדמה כאילו הגיעו למקום חדש- הארץ אותה הארץ אך היחס שונה לחלוטין, ולכן היה זה כאילו הגיעו כעת למצרים. דומה הדבר לאדם שמכיר את חברו במשך שנים, אך הנה וקרה אירוע שגורם לו להסתכל על מי שמולו בראייה אחרת- כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.
אם חלקו הראשון של הפסוק נקשר ביוסף, חלקו השני נקשר בעיני הכלי יקר ליעקב:
…אבל מ״מ אע״פ שיוסף מת הנה יעקב לא מת, לכך נאמר את יעקב: שהיו עדיין עם יעקב וזכותו של יעקב עמד להם, בזכות מה שהיו גדורים מעריות ולא רצו לישא מן המצריות שטופי זימה ונשאו נשים כולם קודם בואם למצרים, ז״ש איש וביתו באו. (כלי יקר, שמות, א', א')
בני ישראל הגיעו למצרים וחיו בה בזכות מעמדו של יוסף, זכות שפסקה כאשר יוסף מת, אולם הייתה זכות אחרת שלא פסקה והיא מתייחסת ליעקב, ומכיוון שיעקב לא מת- חוזרת התורה לדבר בלשון עבר ולשייך את ביאתם לביאת יעקב מצרימה ולערכים שהביאו איתם- איש וביתו באו.
יש משהו קצת לא ברור בדברי הרב: הרי אם יעקב, כדבריו, איננו מת- היה נכון דווקא עליו לדבר בלשון הווה?! במיוחד אם הזכות עליה הרב מדבר: שהיו גדורים מעריות… מתייחסת להווה- שבפועל בני ישראל ממשיכים לשמור על עצמם גם במצרים.
נראה בעיני שהרב לא מדבר על בני ישראל שבמצרים דווקא, אלא מתייחס לגלות ראשונה זו כאב טיפוס לגלות בכלל: כמו יוסף, בכל הגלויות והתקופות היו דמויות יהודיות שהצליחו במעלתן לשמור על אחיהם- כזה היה ר' שמואל הנגיד למשל. המשותף לרבות מהדמויות הללו הוא שעם מותן או שתקופה לאחר מכן נשכחות הטובות שהביאו לסביבתן והסביבה הלא יהודית מכבידה את ידה. בנו של ר' שמואל הנגיד, ר' יוסף הנגיד, נהרג על ידי פורעים מוסלמים בטבח בגרנדה יחד עם מאות מיהודי העיר. קל להבין כיצד יהודי התקופה ראו עם הפרעות המתחדשות כאילו באותו היום יצאו לגלות מחדש והיו מרגישים אז הביאה למצרים כאלו באו בפעם ההוא למצרים.
לעומת זאת, כאשר הרב מסתכל ושואל מה משאיר את הקיום היהודי בחיים? תשובתו היא המעשים בפועל- השמירה על דרכו של ישראל סבא והשמירה על הקהילה כיחידה נפרדת מהסביבה הלא יהודית. במעשים אלו, הנשמרים בכל דור בהווה, הם מקשרים את עצמם לאותו מקור בעבר- ליעקב אבינו, דרכו וזכותו.
————————————-
[1] יוסף היה בן 30 בעומדו לפני פרעה, נוסיף את שנות השובע – 7 שנים, ובשנה השמינית החל הרעב ובאו האחים למצרים. משמע יוסף היה במינימום בן 38 שנה כשיעקב ירד למצרים והוא, יוסף' נפטר בגיל 110. 110-38= 72
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת תרומה בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
התורה מספרת: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו", אך ההסבר מעורר קושי. ננסה לראות איך התמודדו איתו הפרשנים.
התיאור המקראי של לידת משה, "ותרא אותו כי טוב", מרמז לבריאת העולם, שם נכתב "האור כי טוב", אותו טוב המעיד על ניצוץ תקווה בעולם כאוטי ואכזר.
יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן, ומשה מציל את בנות יתרו ומשקה את צאנן. איש לא ביקש מהם: זה הצדיק היוזם, שאינו יכול שלא לעשות כשנדרש מעשה.
המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש וחרפו נפשן כדי להציל את הדורות הבאים.
התורה מספרת שלפני שיצא משה לשליחותו הוא ניגש ליתרו לבקש את רשותו, דבר זה נראה תמוה- הרי הקב"ה ציווה אותו ללכת! ננסה להבין את מעשהו.
