ותקרא שמו משה

ותקרא שמו משה

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: (שמות, ב', י')

מספרת התורה על מתן השם למשה ומשמעות שמו, אולם תיאור זה מעורר קשיים מסוימים:

קושי ראשון הוא שלכאורה אם משה נקרא כך משום שבת פרעה משתה אותו ממי היאור, הוא היה צריך להיקרא משוי (במובן שהוא זה שנמשה מהמים). קושי זה מוסבר בפרשנים בכך ברוח ה' קראה לו משה (במובן שהוא מושה- מושך אחרים מהמים), וכך מסביר ר' עובדיה ספורנו:

ותאמר כי מן המים משיתהו – הטעם שקראתיו ׳משה׳ להורות שימלט את אחרים הוא, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם. וזה לא היה כי אם בגזרת עירין (ע״פ דניאל ד׳:י״ד), כדי שימלט הוא את אחרים. (ספורנו, שמות, ב', י')

לעומת זאת ר' אברהם אבן עזרא מסביר זאת בכך שבקריאת שמות ההטיות של הפעלים לא נשמרות: ואל תתמה בעבור שאיננו משוי, כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים.

קושי נוסף העולה מהפסוק הוא לגבי משמעות השם, וכך מציג את הקושי הרד"צ הופמן:

רק עתה, משהיא מאמצת אותו, נותנת לה בת-המלך למשה שם. אך איך זה שבת מלך מצרים קוראת לילד בשם עברי, שהרי מדברי הכתוב משמע, שהשם נגזר מן השורש העברי מש״ה? (רד"צ הופמן, שמות, ב', י')

הפרשנים הלכו בשתי דרכים הפוכות על מנת לענות על שאלה זו: מצד אחד היו שראו בשם משה שם עברי ולכן הסבירו שישנה אפשרות שבת פרעה ידעה עברית (ראב"ע), או שיוכבד היא זו שנתנה למשה את שמו ולא בת פרעה (אברבנאל). הסבר נוסף הוא שהשורש מש"ה הגיע לעברית מהשפה מצרית ולכן גם בת פרעה ידעה להשתמש בו וגם בני ישראל (שד"ל).

כי מן המים משיתהו

פרשנים אחרים הלכו בדרך אחרת והסבירו כי אכן בת פרעה קראה למשה בשם מצרי אבל התורה תרגמה את השם הזה לעברית (ראב"ע), או שהתורה הביאה את השם העברי משה כי הוא מזכיר את השם המצרי במהותו ובצלילו (רד"צ הופמן).

הרחיק מכולם בגישה זו הוא הנצי"ב באומרו:

ויהי לה לבן – משום שהצילתו מן המיתה וגם גידלתו נחשב כאילו ילדתו, וכמו שאמרה. ותקרא שמו משה – ראיתי בשם הרב ר׳ שמואל נ״י במדינת בעהיים, דבלשון מצרי תיבה זו (״משה״) כצורתה משמעה ׳ילד׳, וילד המלך נקרא במדינה ׳הילד׳, באשר הוא ולד יולד למדינה, והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. (הנצי"ב, העמק דבר, שמות, ב', י')

מסביר הנצי"ב כי בשפה המצרית המילה 'משה' משמעה בן (כך למשל שמו של רעמסס משמעותו היא – בנו של רע. רע היה אל מצרי, ו-מסס משמעותו בן), ובת פרעה קוראת למשה כך כאשר היא מאמצת אותו להיות לו לאם- אירוע שקרה בגלל שהיא משתה אותו מהמים אך לא קשור למהות השם. יוצא מכך שבעוד שרוב הפרשנים מנסים להסביר שהמילים מן המים משיתיהו באות להסביר את השם, הנצ"יב מבין כי מילים אלו מסבירות דווקא את חלקו הראשון של הפסוק: ויהי לה לבן.

אם נלך בדרכו של הנצי"ב, נראה שעומדים בסיפור המכות שני בנים – האחד רעמסס, בנה של תרבות מצרים המתגאה בעוצמתה וכוחה, ומולו 'הבן' משה, המייצג את החלש והמשועבד. מהלך האירועים בסיפור יציאת מצרים מראה לנו שלא זה המלא בעצמו והסומך על עוצמתו וכוחו הוא המנצח בסיפור, אלא דווקא הפשוט והמשועבד. הכוח האמיתי נמצא לא אצל זה הסומך על אלילי שווא אלא דווקא אצל זה הבא בשמו של הקב"ה.