הדם יחניף את הארץ

יש לי חבר טוב, ממש כאח לי. כל פעם שאנחנו משוחחים והוא אומר דברים טובים על מישהו או משהו, הוא מוסיף: "אתה מכיר אותי, אני לא איש חנופה". רוצה לומר, "תאמין לי, כל מה שאמרתי בדקות האחרונות נכון ומדויק ולא נבע מהצורך להתחנף למישהו". במסגרת החספוס הרע שעובר עליי בתחום המידות, אני כבר לא רגיל לשמוע דברים טובים על אנשים מבלי לייחס זאת לחנופה. לפעמים טוב שבאה הבהרה כזאת שאומרת: "אני לא איש חנופה, תאמין לי".

לא מעט פעמים יצא לי להקשיב לדברים שנאמרים על אנשים וסיטואציות שהכרתי היטב, ושידעתי את האמת עליהם. היה ברור לי שהדברים המוגזמים שנאמרים לא קשורים למציאות, ומטרתם האמיתית היא למצוא חן בעיני אנשים אחרים, כדי לפתוח פתח לתועלת מסוימת.

בפרשת מסעי מופיעה סוגיית הרוצח בשגגה ועיר המקלט. בסיום פרשיה זו מזהירה התורה לא לסייע לרוצח במזיד לחמוק מעונשו, וגם לא לקחת כופר מרוצח בשגגה כדי לפטור אותו מגלות לעיר מקלט. וזה לשון התורה:

וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן. וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ–אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ:  כִּי, אֲנִי ה' שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר לה, לב-לד)

מה משמעות הביטוי "ולא תחניפו את הארץ"? מה עניין החנופה כאן, ומדוע דווקא כאן מציינת התורה "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"?

מהי חנופה

רבי חזקיה בן מנוח (1250-1310, צרפת) מסביר בפירושו "חזקוני" שעל בעלי הדינים לא להחניף כלפי הרוצחים ובאמצעות חנופה זו לפוטרם מעונשם, שכן דרך הרוצחים להחניף ליושבי הארץ ולצאת זכאים:

"ולא תחניפו את הארץ" כמשמעו, לשון חנופה, לא תחניפו את הרוצחים יושבי הארץ לפטרם מן הדין הראוי להם כי הדם הוא יחניף וגו׳, ‎ לכך אני מזהירכם על כך שהרי הרוצחים שהם אנשי דמים מנהגם להחניף את יושבי הארץ כדי שיחניפו עליהם… ולארץ לא יכפר – וליושבי הארץ לא יכופר.

על פי פירוש זה, המשמעות של "הארץ" היא "יושבי הארץ" שעלולים להיות הרוצחים, הרשעים, או יושבי הארץ הפשוטים שמשתפים פעולה עם חנופה זו. שני כללים חשובים מלמד אותנו בעל ה"חזקוני": האחד, מנהגם של הרשעים הוא להחניף ליושבי הארץ כדי לזכות בתועלת עבורם, ובמקרה הזה לצאת ללא עונש על מעשיהם הרעים. הכלל השני, החשוב לא פחות – במקרה שיושבי הארץ ישתפו פעולה עם פעולת החנופה הזאת, לא תהיה להם כפרה. חנופה המוטמעת כל כך ביושבי הארץ, עד כדי מצב שבו הם פוטרים מעונש רוצחים, אין לה כפרה.

  לעומת זאת, בעל ה"כלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619, פראג), מסביר שהמשמעות של "הארץ" היא כפשוטה: האדמה, הקרקע. החנופה שמקבלת הארץ היא הדם הנשפך עליה, כשבתמורה היא ממשיכה לתת את פירותיה ותבואתה לרשעים אלו. באמצעות זו מסביר בעל הכלי יקר מה משמעות החנופה:

ולא תחניפו את הארץ – כי באמת הארץ אינה שבעה לעולם והרשעים הרוצחים מחניפים את הארץ ליתן דבר לבלוע וזה החנופה, כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה לכל צרכיהם אשר מן הארץ מוצאם, וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינם ראויין לכל זה… וזה שאמר כי הדם יחניף את הארץ, כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו, וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחת כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה.

כל מי שנותן למישהו אחר, או לארץ, דבר שאינו ראוי לו, ובתמורה מקבל משהו אחר – משמעות מעשהו היא חנופה. הארץ קיבלה את דם הרוצחים וסיפקה להם בתמורה את שמנה וסלתה, לרשעים שזה לא מגיע להם, ועל זה לא יכופר גם לארצנו. על כך שהחזיקה את הרוצח אפילו רגע אחד, לא יכופר לה.

המסלול החלופי לחנופה

המלבי"ם (1809-1879, אוקראינה) מסביר מיהו האדם החנפן, ופירוש זה מדויק כל כך ומתאים למציאות שאיתה אנחנו מתמודדים:

"ולא חחניפו את הארץ" – החנף הוא מי שאין תוכו כברו, נגלהו כצדיק והוא רשע באמת והונח על הארץ, כשאין תוכה כברה. נראית ארץ טובה ופירותיה זרים ורעים, וזה בא ע"י חנופה מדה כנגד מדה.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1838-1933, רוסיה), ה"חפץ חיים", מסביר הלכה למעשה מהי חנופה, ועד כמה היא יכולה להימצא בכל רגע של חיינו ובכל שיחה שאנחנו מקיימים:

וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עוֹד עַל אִסוּר חֲנֻפָּה, שֶׁהוּא לְהַרְבֵּה גְּאוֹנִים  לָאו גָּמוּר, וְהוּא לָאו: דְּ"לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", כְּגוֹן, אִם מִתְכַּוֵּן בְּסִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע וְהָרְכִילוּת כְּדֵי לְהַחֲנִיף לְהַשּׁוֹמֵעַ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שִׂנְאָה מִכְּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה יִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו, וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי… וְדַע דְּעָוֹן זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מָצוּי הַרְבֵּה מְאֹד, וְהוּא כְּשֶׁאֶחָד מְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, וְהַשּׁוֹמֵעַ אַף שֶׁמַכִּיר שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁדִּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁלֹּא מִן הַדִּין הוּא, אַף עַל פִּי כֵן הוּא גַּם כֵּן מְנַעְנֵעַ רָאשׁוֹ לְדָבָר זֶה, וּמַחֲלִיק גַּם הוּא אֶת הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁמוֹסִיף אֵיזֶה תֵּבוֹת לַפְּגָם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְסַפֵּר, לִפְעָמִים הוּא בַּעַל הַבַּיִת חָשׁוּב וְכַדּוֹמֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמֶנּוּ טוֹבוֹת אוֹ שֶׁיָּרֵא, שֶׁיַּחֲזִיקוּ אוֹתוֹ לְאֵינוֹ חָכָם וְכַדּוֹמֶה… אֲבָל תֵּדַע אָחִי שֶׁזֶּה הוּא בְּעֶצֶם לָאו דְּחֲנֻפָּה". (חפץ חיים, פתיחה להלכות לשון הרע ורכילות, לאוין טז)

כבר בתקופת "החפץ חיים" הייתה החנופה מצויה מאוד. זה לא חידוש של הדור שלנו. מספיק שנהנהן בראש כשנשמע דברים רעים שעושים טוב למשמיע אותם – וכבר אנחנו בגדר חנפנים.

ובדורנו, הרב אליעזר מלמד שליט"א, רב היישוב הר ברכה, מציג בספרו "פניני הלכה" את שני סוגי החנופה:

האיסור השלישי הוא חנופה. ישנם שני סוגי חנופה עיקריים: הראשון, שלמרות שאדם מסוים ראוי לגנאי על מעשה שעשה, חבירו מחניף לו פנים, ומתכחש לאמת. והשני, שאדם מתנהג כלפי חבירו כאילו הוא אוהבו ומעריצו, אך ליבו רחוק מאהבה והערכה כלפיו, וכל התחנפותו אינה אלא לזכות בתמיכתו ועזרתו. המקור לאיסור החנופה בפסוק: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ".

בנימה אישית –החנופה היא מציאות מורכבת, וקשה מאוד להתמודד איתה. לא פעם הייתי בסיטואציות שבהן נפלתי לגדר "חנופה" בעוונותיי הרבים. באמת של האמת, צריך להגיד: קשה מאוד מאוד להתמודד עם זה. קשה להגיד את האמת שאתה רוצה להגיד, במקום להסכים וליישר קו עם אנשים או מעשים לא ראויים. זה לא פשוט בכלל, לפחות לי.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ארץ ישראל) מלמד אותנו כיצד נוכל להתרחק מן החנופה. הוא מאיר כיצד אפשר להגיע למצב שאין בה צורך, ולא זקוקים לה כדי להסתדר במציאות:

"כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה, כי ההתעניינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים. וכוסה קלון ערום". (ערפלי טוהר, עמ' קז)

שנזכה לראות את מעלת חברינו ואת הצד הטוב של כל אחד ואחת. אין קשה מזה, אבל גם אין חיוני ונדרש מזה.