יציאת יעקב

בפרשת ויצא יוצא יעקב שתי יציאות: האחת מבית הוריו והשנייה מבית לבן. בעלי המדרש שמו לב לדמיון שיש בין שתי יציאות אלו:

וירדוף אחריו: בהליכתו לבית לבן נרדף, שנאמר על רדפו בחרב אחיו (עמוס א׳ י״א), ובחזירתו נרדף שנאמר וירדוף אחריו. אמר הקב״ה הואיל ויעקב נרדף ואינו רודף לפיכך איני אוהב אלא יעקב שנאמר ואהב את יעקב (מלאכי א׳ ג׳), הה״ד והאלהים יבקש את הנרדף (קהלת ג׳ ט״ו).

משווה הדרשן בין יציאת יעקב מבית הוריו ומבית לבן ומעיר ששתיהן היו בבריחה תוך שהוא נרדף על ידי אדם אחר – פעם על ידי עשיו ופעם על ידי לבן. על פי בעל המדרש, רדיפה זו מביאה את הקב"ה לבחור ולאהוב דווקא את יעקב, ומעניין שהמדרש מסתיים בפסוק מקהלת והאלקים יבקש את הנרדף, פסוק המשמש גם לדרוש את סיבת הבחירה בעלי החיים המובאים כקרבן:

 רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר אף בקרבנות כך אמר הקדוש ברוך הוא שור נרדף מפני ארי עז נרדף מפני נמר כבש מפני זאב לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין הה"ד "שור או כשב או עז כי יולד": (ויקרא רבה, כ"ז, ה')

מדוע בוחר הקב"ה בנרדף?

המדרש בויקרא רבא עוד מוסיף דוגמאות נוספות לבחירה בנרדפים כגון: הבל, נח, האבות ובני ישראל. לכאורה האמירה יש בה קושי: הרי הבחירה ביעקב לא נעשתה בשל רדיפת לבן, וכך גם בשאר המקרים – ישראל לא נבחרו בשל רדיפת האומות והבל לא נבחר בשל רדיפת קין, אם כן מה בא הדרשן ללמד בדבריו?

נראה שאפשר להסביר את הדבר בכך שיש אופי או סגנון התנהגות שאותו הקב"ה מבקש. אופי זה מתבטא בכך שהאדם הוא נרדף ולא רודף. התכונה המאפיינת את הרודף היא תחושת המסוגלות והכוח – הוא יכול להרע לנרדף, הוא יוצא מתוך נקודת מוצא שהוא מסוגל לרדוף, ואת זה הקב"ה לא מחפש.

על מנת שאדם יוכל לקבל את דבר ה', שהוא יוכל להכיר במעמדו מול הקב"ה – הוא חייב לבוא מתוך תחושת הכנעה, מתוך תחושה וידיעה שלא הוא זה שמסוגל לעשות את מה שירצה אלא שהקב"ה מאפשר לו לעשות זאת. דוגמה לכך מופיעה אף היא בפרשה:

לבן: גאוותו של הרודף

כאשר לבן מגלה את בריחת יעקב הוא קם ורודף אחריו והקב"ה בא ללבן בחלום להזהירו שלא יפגע ביעקב. כאשר נפגשים יעקב ולבן בבוקר אומר לבן ליעקב: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע (בראשית, ל"א, כ"ט). הרב בכור שור מזהה את הגאווה שבדברי לבן ואת נקודת המבט שממנה הוא יוצא כפי שמשתקפים בדבריו:

יש לאל ידי לעשות עמכם רע – ולכך הסכלת עשה, כי מניין לך שלא אתנקם ממך. וגם אלהיכם יודע כן, והיה מתפחד פן אקח נקמתי מכם, ולכך בא אלי להזהירני עליכם. (ר"י בכור שור, בראשית, ל"א, כ"ט)

לבן בטוח ביכולתו ובכוחו – הוא רודף, הוא אינו יכול להכפיף את עצמו אפילו לא לקב"ה ואת זה הקב"ה לא יכול לקבל. ויוצא מהדברים שגם אנו צריכים לדעת לפנות מקום ולדעת את מקומנו בעולם על מנת שנוכל לזכות לקבל את דבר ה' ולהיות ראויים לאהבתו.