בפרשת שמות הקב"ה מתגלה למשה ומצווה אותו ללכת אל פרעה ולשחרר את בני ישראל מעול מצרים. מהלך השיח שבין הקב"ה למשה בשעה שמבקש ה' לשלוח אותו למצרים מעורר קושי ואנו, שמכירים את המשך הסיפור ואת מסירותו הרבה של משה לעם ישראל ולשליחותו, עומדים תוהים כאשר אנו קוראים על ניסיונות ההתחמקות של משה מהשליחות:
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם… וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי… (שמות, ג', י' – ד', י')
לאורך כל השיח הזה עונה הקב"ה למשה על הקשיים שהוא מעלה – מבטיח שיהיה יחד איתו, נותן אותות לגרום לעם ישראל להאמין ובסוף גם שולח את אהרון לפניו שיעזור לו בשיח מול פרעה. אולם על טענה אחת הקב"ה מגיב בכעס כלפי משה:
– וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (שמות, ד', י"ג)
– וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: (שמות, ד', י"ד)
למעשה משה אומר לקב"ה: תשלח את מי שתרצה, העיקר לא אותי! ותשובה זו מעוררת כעס מצד ה'. בעלי המדרש סברו ש כעס זה של הקב"ה על משה הוא גם שהוביל לכך שהכהונה הגדולה עברה ממשה לאהרון:
מַה חֲרוֹן אַף הָיָה שָׁם, שֶׁנִּטְלָה כְּהֻנָּה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לְאַהֲרֹן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי – וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָמַר: אָחִיךָ, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לֵוִי, אֶלָּא אָמַר לוֹ רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת כֹּהֵן וְהוּא לֵוִי, וּלְפִי שֶׁאַתָּה מְסָרֵב עַל דְּבָרַי, תִּהְיֶה אַתָּה לֵוִי וְהוּא כֹהֵן. (שמות רבה, ג', י"ז).
מדברי המדרש עולה שהכעס נבע מסירובו של משה לצאת לשליחות- וּלְפִי שֶׁאַתָּה מְסָרֵב עַל דְּבָרַי, משמע גם לקב"ה יש גבול ואחרי כל כך הרבה פעמים שמשה מנסה להתחמק מהשליחות נוצר כעס כלפיו. לעומת גישה זו בא הרב בכור שור ומציג דעה אחרת לסיבת הכעס:
ויחר אף ה׳ – כל זמן שמצא אמתלה לדבריו, לא חרה אפו של הקב״ה. אבל, כיון שאמר בלא שום טענה: שלח נא ביד תשלח– אז חרה לו. בא וראה כמה גדולה ענוותנותו של הקב״ה. (ר"י בכור שור, שמות, ד', י"ד)
סוף דברי הרב מעיד על הקושי שלו בפסוק: על אדם אנושי אפשר לומר 'הוא הגיע לקצה' – אחרי מסע השכנוע הוא כבר כועס שמי שמולו לא מקבל את דבריו, אבל על הקב"ה אי אפשר לומר זאת – בא וראה כמה גדולה ענוותנותו של הקב״ה משמעו שיש הבדל בין היכולת והסבלנות האלוקית לזו האנושית. לכן מוצא הרב סיבה עניינית לכעסו של הקב"ה:
כל זמן שמצא אמתלה לדבריו – כל זמן שמשה הסביר את דבריו בצורה לוגית ונתן תירוץ אמיתי שאפשר להתמודד איתו, אז הקב"ה התמודד עם הקושי. לעומת זאת עם אמירה שאינה נסמכת על טיעון קונקרטי- שלח נא ביד תשלח, טענה שאין אחריה סיבה ממשית שיכולה להסביר אותה, על זה הקב"ה כועס משום שטענה מסוג זה מבטאת חוסר רצון ולא קושי אמיתי.
לא פעם אנו ניצבים מול ילד, תלמיד או אדם אחר ומנסים להתמודד עם חוסר הנכונות שלו לעשות משהו. לא פעם גם נגיע למצב של כעס או הרמת קול על כך שמי שמולנו מנסה להתחמק מהבקשה בדרכים שונות. בחלק מהמקרים הסיבות יהיו כאלו שיהיה קשה לנו לקבל – במיוחד אם האופי שלנו ושל העומד מולנו שונה. הקב"ה מלמד אותנו כאן שכל טענה ראויה להתייחסות ומענה גם אם מבחינתנו הדבר לא נתפס כקושי – הפוקוס הוא על מי שמולנו והוא זה שצריך לקבל את המענה.
אבל כל זה נכון במצב שבו התירוץ הוא אמיתי – במצב שבו הוא משמש להצפת קושי שצריך לקבל מענה, אבל כאשר מדובר בדחייה סתם בטענה ש'העיקר לא אני' – את זה אי אפשר לקבל.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת תרומה בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
התורה מספרת: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו", אך ההסבר מעורר קושי. ננסה לראות איך התמודדו איתו הפרשנים.
התיאור המקראי של לידת משה, "ותרא אותו כי טוב", מרמז לבריאת העולם, שם נכתב "האור כי טוב", אותו טוב המעיד על ניצוץ תקווה בעולם כאוטי ואכזר.
יעקב גולל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן, ומשה מציל את בנות יתרו ומשקה את צאנן. איש לא ביקש מהם: זה הצדיק היוזם, שאינו יכול שלא לעשות כשנדרש מעשה.
המיילדות מסרו את נפשם כדי להחיות את הילדים פיזית, אבל גם רוחנית. מזון לגוף ומזון לרוח ולנפש וחרפו נפשן כדי להציל את הדורות הבאים.
התורה מספרת שלפני שיצא משה לשליחותו הוא ניגש ליתרו לבקש את רשותו, דבר זה נראה תמוה- הרי הקב"ה ציווה אותו ללכת! ננסה להבין את מעשהו.
