נתעברו על ריב לא להם

לא פעם אנחנו ניצבים לפני דילמה מקצועית, פוליטית או בינאישית: האם להתערב בוויכוח או ריב שלא באמת קשורים אלינו? הנזק והתועלת במהלך כזה לא ברורים. כניסה למערכה שלא באחריותנו היא שאלה כבדת משקל שהסיכון בה גדול, ולפעמים גדול מאוד.

בפרשת פנחס הקב"ה מצווה את משה "לסגור חשבון" עם המדיינים בגין המגפה שהתחוללה בסוף הפרשה הקודמת. כזכור, המואבים והמדיינים שלחו את נשותיהם לזנות אצל בני ישראל, ולשדל אותם לעבודה זרה. במגפה זו מתו עשרים וארבעה אלף איש:

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַה', נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-ה', מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד…. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף". (במדבר כה, א-ט)

הקב"ה מצווה את משה לסגור חשבון עם המדיינים בלבד ולא עם המואבים, אף שכתוב במפורש "וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב":

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר". (במדבר כה, טז-יח)

למה מצווה הקב"ה לנקום במדיינים דווקא ולא במואבים? השאלה רק מתעצמת לאור העובדה שבפרשת דברים חוזר משה ומציין מפורשות כי כך ציווה הקב"ה: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה". מדוע נראה שלעם אחד מחלו על פשעיו, ועם אחר מותקף?

לפני שנענה על תשובות אלו, וכדי לחזק את השאלה, נציין שרש"י סבור כי הציווי לצרור את מדין אינו ציווי חד פעמי, אלא ציווי לדורות התקף בכל רגע:

"צרור – כְּמוֹ זָכוֹר, שָׁמוֹר, לְשׁוֹן הוֹוֶה – עֲלֵיכֶם לְאַיֵּב אוֹתָם". (במדבר כה, יז).

שתי תשובות מעניינות מופיעות במפרשים לשאלה זו. תשובות אלה יכולות להסביר את היחס המפלה בין מואב למדין מבחינת הקב"ה ועם ישראל.

מי שמתערב – נענש

רש"י מסביר שההבדל בין מואב למדין נובע מכך שעתידה רות המואבייה לצאת ממואב, ולכן ציווה הקב"ה לא לגעת במואבים:

"כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור" – שֶׁהִפְקִירוּ בְּנוֹתֵיהֶם לִזְנוּת, כְּדֵי לְהַטְעוֹתְכֶם אַחַר פְּעוֹר. וְאֶת מוֹאָב לֹא צִוָּה לְהַשְׁמִיד, מִפְּנֵי רוּת שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לָצֵאת מֵהֶם, כִּדְאָמְרִינַן בְּבָבָא קַמָּא.

מרות המואבייה למדנו את הלכות גיור, וממנה בסופו של דבר יצא זרע המלוכה הנצחי של עם ישראל – מלכות בית דוד. זו סיבה מספקת לשמר את העם המואבי, אבל רש"י לא מסתפק בכך. הוא מבין שיש סיבה מהותית יותר, שאינה נעוצה בעתיד אלא באירוע עצמו שבו השתתפו מדין ומואב. בפרשת מטות, כאשר הנקמה הזאת יוצאת לפועל, מציין רש"י הבדל מהותי בין מואב למדין:

"מאת המדינים" – וְלֹא מֵאֵת הַמּוֹאָבִים, שֶׁהַמּוֹאָבִים נִכְנְסוּ לַדָּבָר מֵחֲמַת יִרְאָה, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה",  אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם.." (במדבר לא, ב)

אפשר להבין מדוע מואב ביקשו לפגוע בישראל: הם הרי פחדו מאוד מעם ישראל. מואב ראו מה קורה סביבם גם לעמים גדולים מהם, כפי שמופיע בפסוקים באופן מפורש, ולכן החליטו להיאבק בישראל. זה לגיטימי. אבל מה יש למדיינים להיכנס למלחמה הזאת? מה זה קשור אליהם? מה הם נדחפים לריב לא להם? למה הם דוחפים את עצמם למאבק משמעותי כל כך נגד עם ישראל, אף שאין להם שום דין ודברים עם ישראל?

זו בעצם התשובה. מדין יצאו למאבק שלא שייך אליהם, והיו מוכנים להקריב את בנותיהם כדי להפיל את ישראל ולפגוע בנו. כעת מובן מדוע הקב"ה מצווה את משה לנקום דווקא את נקמתם.

בין בטחון לשנאה

פירוש שני, שיכול ללמד אותנו רבות על אופן פעולתנו, מציע הרלב"ג (1288-1344, צרפת). הוא מבאר כי כוונתם של מדין הייתה שונה מכוונתם של מואב:

התועלת השני הוא להודיע שמי שיתאמת לו מאחר שהוא מבקש לכלותו ראוי שיקדים הוא לכלות האחר להציל עצמו ולא תמצא שצוה השם יתברך להכות המדינים מפני ידיעתו שנאתם אל ישראל ובקשם רעתם עם מה שנוספה השנאה בהריגת כזבי בת צור…. "צרור את המדינים כי צוררים הם לכם"  – צוה השם יתעלה שישנאו ישראל את המדיינים ויכו אותם לפי שהם היו שונאים את ישראל במחשבתם הרעה שהשתדלו להכשיל את ישראל בבנותיהן ובעבודה זרה כדי שיכלם השם יתעלה וזה היה בעצת בלעם עד שכבר נמשכו לזה כלם וגם המלכים אשר שם הפקירו בנותיהם לישראל להכשילם… ולזה הוא מבואר שאם לא תמהרו להכותם ישתדלו בצדדים אחרים להזיק לישראל ועוד שזאת המלחמה תשלם ע"י משה באופן יותר שלם לכלות את המדינים ממה שיעשה ע"י יהושע".

על פי הרלב"ג, שני דברים היו אצל מדין שלא היו אצל מואב: שנאה יוקדת ורצון אמיתי להכחיד את ישראל, פשוט להשמידנו. מואב פחדו מבחינה מלחמתית מישראל, כפי שקורה בין שתי מדינות שנכנסות לעימות מלחמתי. נראה שאילו ישראל לא היו מגיעים בכלל לסביבתו, מלך מואב כלל לא היה נכנס לשום מערכה מול ישראל.

אצל מדין הסיפור הוא אחר, ומבוסס על שנאה ורצון להכחיד את ישראל. בעקבות השנאה הזאת הסכימו מדין למכור את היקר להם מכל – את בנותיהם – ולסכן את חייהן. הרצון  שעם ישראל ייכחד מוביל את מדין, ואם כך "הקם להורגך – השכם להורגו". לכן, מיד לאחר המגפה מצווה הקב"ה את משה לאסוף את צבא ישראל כדי לנקום את נקמת מדין ולא להשאיר להם שריד.

מה ששלך – שלך

כאשר אנחנו נכנסים לוויכוח, ריב או מערכה לא לנו – אנחנו נוטלים סיכון עצום וגדול מאוד. מהלכים אלו בדרך כלל לא נגמרים בטוב ורק מזיקים. במקרי קיצון, כפי שקרה עם מדין, יכולים להוביל מצבים כאלה להשמדה עצמית מהירה.

כאשר נכנסים למערכה מתוך שנאה יוקדת, המהלכים לא מחושבים, ההחלטות לא נקיות, הרציונל לא עובד. כבר לימדו אותנו חז"ל ש"השנאה מקלקלת את השורה" (סנהדרין כט, א). גם כאן, התוצאות עלולות להיות הרות אסון.

מנגד, כאשר נלחמים על עניין שבתחום אחריותנו המלאה, ומנהלים את המערכה מתוך ביטחון בצדקת הדרך, אמונה שלמה ורצון אמיתי לשנות מציאות – התוצאות הפוכות לגמרי. עוד לא יצא לי להיות במקום הזה, אבל אין לי ספק שכך זה.

שנזכה.