עד שנשבע לו שאינו מביא מבול

השבת, בפרשת נח, אנחנו מדלגים עשרה דורות מהאדם הראשון ומגיעים לתקופת נח. בעקבות הידרדרות מעשיהם של בני האדם עד לשפל חסר תקדים, מחליט הקב"ה, לאחר עשרה דורות בלבד, למחות את האדם ואת החיה אשר על פני האדמה:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…" (בראשית ו, ה–ז).

הקב"ה בוחר בנח ומטיל עליו לבנות את העולם מחדש, "כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". נח נכנס לתיבה עם אשתו, עם בניו ועם נשי בניו, עם הבהמות, עם החיות ועם העופות. כל ברואי העולם, למעט יצורי המים. החיים בתיבה, כמצופה, צפופים וקשים מאוד. במשך שנה שלמה, אין לנח ולמשפחתו לא יום ולא לילה, כפי שמלמד אותנו המדרש:

"'צא מן התיבה'… א"ר לוי: כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות. רבי עקיבא אומר: …יש בהמה שאוכלת לב' שעות בלילה ויש אוכלת לשלושה. תדע לך שלא טעמו טעם שינה, דאמר ר' יוחנן בשם ר"א ברבי יוסי הגלילי: פעם אחד שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע… רב הונא בשם רבי יוסי אמר: יצא גונח וכוהה דם מן הצנה" (תנחומא נח, ט).

אין זה המדרש היחיד שמתאר את הקושי האדיר בתיבה, רבו המדרשים והתיאורים על כך. לא קל לחיות במשך שנה בתיבה שאורכה 150 מטר, רוחבה 25 מטר וגובהה 15 מטר, ודאי כאשר מתגוררים לצד כל סוגי החיות, העופות, הבהמות והרמשים הקיימים בעולם. זו אינה חוויה פשוטה.

מדוע נח לא יצא מהתיבה בלי ציווי מפורש?

אם המצב היה קשה ומורכב כל כך, מדוע התקשו נח ומשפחתו לצאת מן התיבה כאשר היה ברור שקלו המים, כפי שמעיד הציווי המפורש שנצרכו לו כדי לצאת מן התיבה?

"וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ–יָבְשָׁה, הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר אֱלֹקים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. צֵא, מִן-הַתֵּבָה–אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ". (בראשית ז, יג–טו).

שאלה אחרת היא על החיות ועל הבהמות. כאשר נכנסו החיות לתיבה, מלמד אותנו רש"י, הן הגיעו מאליהן לתיבה, מרצונן. נח לא התעסק כלל בגיוס ובאיסוף החיות. אם כן, נשוב ונקשה, הפעם על החיות: בציוויו של הקב"ה לנח כתובה מילה קצת מוזרה – "הַיְצֵא". רש"י מלמד אותנו את המשמעות של המילה:

"הוצא כתיב היצא קרי. היצא, אמור להם שיצאו. הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה" (רש"י, שם).

מדוע כאשר באו החיות לתיבה הן באו מרצונן וכאשר הן צריכות לצאת, צריך להוציא אותן בכוח?

נוסף על כך, מדוע בחר הקב"ה בדרך ההצלה הזו, להציל משפחה אחת שממנה ייבנה העולם לאחר תהליך ארוך ואיטי – מאה ועשרים שנה שבהן בנה נח את התיבה, ארבעים יום של מבול ושנה של מגורים בתוך תיבה? הקב"ה יכול היה למחות את כולם ברגע ולבוראם מחדש, כפי שברא את אדם הראשון, ומדוע לו תהליכים איטיים?

הוצאת התחייבות מהקב"ה

נח מבין מבחינה לוגית ומהיקש שהוא ביצע לעצמו, שאם הוא נכנס לתיבה בציווי הקב"ה, הוא לא יכול לצאת בלי ציווי מפורש של הקב"ה. כך דרשו בילקוט שמעוני:[1]

"'וידבר אל נח לאמר צא מן התבה' – …אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר ר' יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי, אלא אמר נח: כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך איני יוצא ממנו אלא ברשות" (ילקוט שמעוני, בראשית ח, נט).

נראה שעומק נוסף טמון בהימנעותו של נח מיציאה. במהלך השהות בתיבה, נאסר על יושביה כולם לפרות ולרבות. היציאה מהתיבה תאפשר את בניית העולם לדורות הבאים. נח מבין שבנקודת הזמן הזאת, הוא מחזיק את כל הבריאה החדשה בעולם תחת ידו – אם הוא לא מאפשר יציאה, אין בריאה חדשה בעולם.

נח מבין שמדובר ביצירתו של העולם מחדש בפעם השנייה, והפעם הוא מבקש לקבוע כלל לדורות ולנצח נצחים. מתוך הכרה כי נבחר לכונן עולם חדש, נח דורש מהקב"ה באופן חד משמעי – לא עוד מבול, לעולם:

"'צא מן התיבה' – משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו. כיון שבא, אמר לו: צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו. כיון שבא, אמר לו: צא ממקומך. כך נח: 'צא מן התיבה' ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: 'כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד' (ישעיה נד, ט)" (בראשית רבה לד, ו).

כך דרש נח, וכך נשבע לו הקב"ה: גם אם יגיע אדם לשפל המדרגה במעשיו, לא משנה לאיזה בור תגיע האנושות – יהיה לה תיקון, יהיה לאדם תיקון לפני מחייתו מן היקום. השמדת היקום היא מחיר כבד מדי שאי אפשר לשאת אותו שוב ואת זה תובע ומקבל נח מהקב"ה. נח נאבק על הענקת הזדמנות לכל חברה, מושחתת ככל שתהיה, לתשובה שלמה ואמיתית.

האדם – כל אדם, החברה – כל חברה, יכולים ליפול ויכול להיות שגם לבורות עמוקים, אין זה אומר שיש להשמיד את העולם. זה אומר שצריך לעשות תשובה עמוקה ויסודית ולתקן את הדרכים ואת המעשים. נח מבין כעת את ההשלכות שיש למצב החורבן על נפש האדם, על הבהמות ועל החיות. משום כך, הוא מתעקש שלא לצאת מהתיבה ללא הבטחה ישירה מהקב"ה שהעולם לא ייחרב שוב.

ה-DNA המוטבע בנח ובמשפחתו לאחר המבול

נשוב לשאלתנו השנייה: למה בחר הקב"ה לפעול בתהליך איטי שכזה ולא החריב את כל העולם וברא חדש ברגע קל?

במובן הפשוט – הקב"ה מושך מאה ועשרים שנה בין הציווי על הקמת התיבה לבין המבול, כדי שדורו של נוח אולי ישוב בתשובה והגזרה תימחק.

אבל התשובה טמונה גם בתהליך שעבר נח ובעובדה שהוא נבחר להמשיך את העולם. יכול היה הקב"ה למחות את כולם ולברוא מחדש, אבל אז העולם היה נברא בלי הכוחות לשקם אותו ובלי הכוחות לבנות מתוך ההרס.

נוח ובניו חוו והכירו מקרוב את המשמעות של חברה מושחתת ואת סכנותיה הרבות, הם הכירו את נקודת השפל הגדולה ביותר, במצב הזה ברור שהם יילחמו על המשכיות העולם, על התשובה בעולם, על ההזדמנות הנוספת לקיום, על שמירת החברה מהידרדרותה. הקב"ה מבקש לבנות את העולם מחדש דווקא עם ה-DNA הזה מוטבע באנושות, עם ההבנה להיכן אסור להגיע ועם הרצון הטבעי להילחם על הישרדותנו. הישרדותנו כתלות במעשינו – את זה אי אפשר ללמד בריאה חדשה, גם אם היא נבראת בצלם אלוקים, כפי שנברא האדם הראשון.

לאחר המבול, נח ומשפחתו יהיו מסוגלים להתמודד עם העולם שחיים בו אנשים בשר ודם, על מגרעותיהם ונפילותיהם, להוביל אותם למקום אחר, מתוך הבנה שיש מקומות שלא מגיעים אליהם. בריאה חדשה אינה יכולה להרגיש זאת, אינה יכולה לפעול באותן עוצמות שבהן יפעלו נח, משפחתו וצאצאיהם אשר חוו את הטראומה.

שנזכה להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל לשמור על חברה מתוקנת, מתוך הבנה עמוקה שהתשובה עומדת לנו ושאין לנו אפשרות אחרת.

שבת שלום.

—————— 

[1] ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים קדומים המסודרים לפי פסוקי התנ"ך. לא ידוע רבות על מחבר הילקוט או על זמן יצירתו. מדפיס הילקוט בוונציה בשנת 1566 רבי מאיר פרינץ, ייחסו לרבנו שמעון ראש הדרשנים מפרנקפורט, וכן ייחסו החיד"א בספרו "שם הגדולים".