מלחמת ארבעת המלכים – מדוע נכתבה הפרשה?

הקדמה: סיפור הרקע של מלחמת ארבעת המלכים

התורה מספרת על אירוע פוליטי המתרחש בארץ כנען ואליו גם נשאב אברהם: מלחמה רבת משתתפים המתנהלת בין מלכים רבים ברחבי ארץ כנען ועבר הירדן, כאשר גם אברהם נשאב למלחמה בעקבות לקיחתו בשבי של לוט. ננסה להבין את המסופר בפרשה, ונחלק את העיון לכמה מרכיבים:

הבנת האירוע– ננסה להבין קודם כל מה בכלל מתרחש: מי הם המלכים הנזכרים? מהיכן הגיעו? נגד מי רצו להילחם? כמו כן ננסה להבין מה היה מהלך האירועים וסדר ההתרחשויות, והיכן התרחש הסיפור? בנוסף ננסה לחלק את המסופר לחלקים ולהבין כיצד בנויה הפרשייה.

הבנת נושא הסיפור– מדוע מספרת התורה על האירוע ומה עיקרו (אם עיקר הסיפור הוא הצלת לוט- מדוע מספרת התורה בפירוט רב כל כך על המלכים עצמם?).

מה באה התורה ללמד בתיאור המלחמה והאירועים?

כיצד משתלב הסיפור במהלך ספר בראשית.

אז מה קורה בפרשה? – הסבר האירוע:

(א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדׇרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר.

הדמויות והמקומות:

התורה מתארת תשעה מלכים בשמם בשני הפסוקים הראשונים:

אמרפל מלך שנער– בתנ"ך שנער היא בבל, אולם יש שסברו ששנער היא ממלכה ששכנה בסמוך לבבל. אמרפל לדעת חז"ל הוא נמרוד (חז"ל מעשה מזהים דמות לא מוכרת כדמות אחרת המוכרת להם מתוך מטרה דידקטית להעביר מסר המתבטא באפיון האיש, נמרוד היה דור שלישי לנח ואילו אברהם היה דור עשירי ולכן לא מתיישב שנמרוד חי בתקופת אברהם). לעומת זאת יש שמסבירים שאמרפל הוא שם אכדי שחלק מהחוקרים זיהו כחמורבי (שנהגה באכדית: עמורפי, אולם הטענה שנגד זאת היא שגם חמורבי חי לפני תקופת אברהם), אפשרות שלישית כמובן היא שמדובר על מלך לא מוכר לנו כיום…

אריוך מלך אלסר– אריוך הוא שם חורי, שעיקר ממלכתם היה מזרחה לחרן (אזור כורדיסטאו וצפון עירק) אך היו להם ישובים בכל רחבי המזרח הקדום. השם אלסר לדעת חלק מהחוקרים הוא שיכול אותיות של השם לארסה- עיר חשובה שנמצאת בדרום מזרח עירק ושהיה בה שילטון חורי לפני עליית חמורבי (המאה ה- 19 לפנה"ס). לעומת זאת חוקרים אחרים טוענים שלא נכון לזהות את אלסר עם לארסה משום שלא תמיד ישבו חורים בלארסה.

כדורלעומר מלך עילם– עילם הייתה ממלכה גדולה באזור אירן של היום ובירתה הייתה שושן. את כדורלעומר אנחנו לא מכירים, אך השם הוא עילמי שמורכב משתי מילים: כדורו- הבן הבכור, לגמר- היה אחד האלים של עילם.

תידעל מלך גויים– תידעל הוא שם חיתי (היו כמה מלכים חיתים בשם זה). החיתים ישבו באזור תורכיה של ימינו.

חמשת המלכים- המלכים המתוארים ישבו באזור ים המלח, אך הדעות חלוקות לגבי מיקומן של הערים:

כיום אנו מזהים את דרום ים המלח עם סדום אך רבים מהחוקרים טוענים שהערים המתוארות ישבו או בצפון ים המלח- באזור בו מתחבר הירדן לים המלח ולכן נקרא האזור כיכר הירדן (ולכן פחות נכון לחשוב שהן בדרומו של ים המלח שאליו לא מגיע הירדן), או שהן ישבו בעבר הירדן המזרחי- וזאת משום שהעיר צוער ידועה לנו כיום שישבה בעבר הירדן המזרחי.

את שמות המלכים דרשו חז"ל לגנאי, אולם השמות עצמם מוכרים לנו כשמות אמוריים (שישבו האזור מרכז עבר הירדן המזרחי ודרום ים המלח) ובארכיון העיר אבלה מוזכרים המלכים בשמותיהם ושם עריהם (אלא ששם ברשע מופיע כמלך אדמה, ואילו הכתובת תגלת פלסאר מופיע שנאב כמלך אדמה). עם זאת, אחת הבעיות העיקריות עם הזיהוי של ארכיון אבלה הוא שהוא קדם בהרבה לתקופת אברהם.

יש שמזהים את ערי הכיכר עם אזור באב א דרע שבדרום ים המלח- מצידו המזרחי, שם בחפירות ארכיאולוגיות התגלו שרידי חמש ערים.

בנוסף מספרת התורה על עמים נוספים:

(ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. (ו) וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר. (ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כׇל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר.

הרפאים היו עם של ענקים שישבו באזור רמת הגולן- הבשן, שהעיר המרכזית בממלכתם הייתה עשתרות קרניים (העיר קרויה על שם אלת הפריון הכנענית- עשתרות, שצוירה רבות בצורת פרה), הזוזים גם הם נחשבו לענקים וישבו בגלעד הצפוני והעיר הראשית שלהם נקרא הם (העיר ידועה ושמה עליה עד היום), אימים כנראה שייכים גם לעם הרפאים ועירם היא קריתים והיא נמצאת במואב (המילה שווה מציינת כנראה מישור- המישור עליו שכנה העיר), החורי היו עם שישב בכל אזורי המזרח הקדום.

המצרים קראו לכלל יושבי כנען בשם חורים ואחד משמות הארץ היה 'חורו'  במובן של ארץ החורים. האזור הררם שעיר הוא הר שעיר שנמצא בחלקו הדרומי של עבר הירדן המזרחי- עד איל פארן שמזוהה כיום עם אילת. העמלקי הוא היושב בנגב- באזור קדש  שם חטאו המרגלים, והאמורי שייך לעם גדול שישב בכל תחומי המזרח הקדום, אך באזור שנת 2000 לפנה"ס קיבלו כלל יושבי כנען וסוריה את הכינוי אמורי. המקום חצצן תמר מזוהה כשני מקומות: האחד- עין גדי, והשני- מצד חצבה (ליד עין חצבה בערבה).

רבים מהמקומות נקראים בשתי שמום המלמדים על השם הקדום שלהם- בלע היא (כיום) צוער, עמק השידים הוא (כיום) ים המלח, עמק שווה הוא (כיום) עמק המלך.

מהלך העניינים במלחמת ארבעת המלכים:

ניתן לחלק את הסיפור לשני חלקים- הראשון הוא עד שבא הפליט והוא מתאר את מסע המלחמה של ארבעת המלכים וכיבוש ערי הכיכר, והחצי השני הוא מרגע ששומע אברהם כי נשבה לוט.

מי נלחם במי? התורה מתארת שהמלחמה נעשתה נגד חמשת מלכי הכיכר, אך תיאור זה הוא לא תיאור היסטורי, מטרת התיאור להדגיש את מעשי אברהם ולכן יש חשיבות למערכה כנגד חמשת המלכים, אך ברור לגמרי שלא זו הייתה מטרת המסע הצבאי של ארבעת המלכים:

• מלכי הכיכר היו שליטים מקומיים קטנים, ולעומתם ארבעת המלכים היו ראשי אימפריות וממלכות עצומות ולכן לא נראה שבכדי להילחם בחמישה מלכים קטנים יצאו למסע כזה.
• מסע המלחמה- מתיאור מסע המלחמה רואים בבירור כי מטרתו הייתה להילחם במלכי עבר הירדן: ארבעת המלכים מתחילים מהבשן ויורדים דרך עבר הירדן עד אילת ומשם נכנסים לנגב וממשיכים וחוזרים לעבר הירדן באזור ים המלח. מסע זה בא להבטיח את שליטתם בדרך הראשית שנקראת דרך המלך המחברת את אילת ועבר הירדן עם דמשק. דרך זו הייתה חשובה לשם העברת סחורות ממצרים לכיוון אזור עירק. עוד צריך לראות כי בזמן המסע לא נלחמים ארבעת המלכים בחמישה, והמלחמה מתרחשת כאשר חמש המלכים יזמים את המלחמה.

גם מבחינת הלחימה עצמה רואים שחמשת המלכים לא היו יריב בכלל לארבעה:

(ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. (ט) אֵת כְּדׇרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. (י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ.

הפרשנים שואלים מדוע לא כתוב כאן ויכום כפי שנכתב בשאר מלחמות הארבעה, ועונים על כך שלא נערכה מלחמה ממש אלא צבא חמשת המלכים ברח משדה הקרב.

סיבת המלחמה: התורה אומרת- שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. (ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם... רוב הפרשנים מקשרים את המרידה למה שבא לפני- חמשת המלכים, אולם יש דעות המקשרות את תיאור המרידה למה שבא אחריו והוא כיבוש עמי עבר הירדן (אברבנאל).

אם כן התורה מתארת את מה שחשוב לחלק השני של הסיפור- יציאת חמשת המלכים לקרב היא שהובילה לשביית לוט והתערבותו של אברהם, ולכן היא מדגישה את עניין חמשת המלכים ונותנת לנו להבין מה הייתה מטרתם דרך תיאור המסע ודרך הזכרת שמותם (מי שמכיר את סדרי הגודל של המלכים המדוברים ברור לו שלא הגיוני שיצא צבא ענק שכזה רק נגד חמשת המלכים).

המארב של אברהם ובני בריתו: לאחר שאברהם שומע על שביית לוט הוא יוצא מאלוני מורא יחד עם בני ביתו, ויחד עם שלושה גדודים נוספים של אנשי בריתו- ממרא, אשכול וענר (התורה מלמדת אותנו זאת בשובו של אברהם ממלחמתו: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם).  אברהם רודף אחרי צבא ארבעת המלכים כאשר הוא יוצא מחברון ונע במקביל לצבאם (צבא הארבע נע בעבר הירדן המזרחי ואברהם במערבי), עד שהוא מתקיף אותם בלילה בקרבת דמשק. מקום המפגש הוא חובה וכיום מזהים אותה עם העיר חלבון מצפון לדמשק (דעה שנייה בנושא מתייחסת לכל השטח עליו יושבת דמשק כחובה).

אברהם משתמש בטכסיסי מלחמה על מנת לפצות על מספר אנשיו הנמוך: ההתקפה נעשית בלילה בזמן שאנשי המחנה ברובם ישנים וכך תשתרר בהלה גדולה יותר והוא מחלק את צבאו על מנת להקיף את מחנה המלכים ובכך לתת תחושה שיש לו יותר חיילים.

בנוסף אפשר להניח שתי הנחות לגבי מלחמת אברהם:

הראשונה היא שהמחנה המדובר לא היה המחנה הצבאי הראשי- מחנה זה היה החלק הלוגיסטי של צבא המלכים שהיה אחראי על העברת השלל ולכן גם כנראה נע בקצב איטי יותר והיה פחות מיומן בלחימה ולכן התגובה שלו הייתה לברוח.

הנחה שנייה היא שצבא ארבעת המלכים היה שאנן ובטוח כי אין מי שיוכל לתקוף אותם ולכן היה פחות דרוך. בשעת התקיפה אולי החשש היה שמא התכנס צבא מלכי הכיכר לתקוף אותם ולכן חששו שתוקפים אותם הרבה יותר אנשים. כמובן שעצם התקיפה בלילה יצרה בלבול וחוסר וודאות עד שכל שנותר להם הוא לברוח.

לאחר שוב אברהם ממסעו יוצאים אליו שני מלכים: מלך סדום ומלכי- צדק. מקום המפגש הוא עמק שווה (זה שמו הקדום) ושמו החדש הוא עמק המלך. נוהגים לזהות את המקום באזור ירושלים (גיא בן הינום). דעה שנייה היא שעמק המלך נמצא בקרבת הר המלך, באזור מעבר אדם קרוב לנחל יבוק שכן זוהי הדרך המובילה מהצפון לתוך הארץ (זו גם הדרך שעשה יעקב בדרכו חזרה לכנען).

מלכי צדק מתואר ככהן לאל עליון והדבר מתפרש לשני צדדים- כהן לקב"ה או כהן לאל- האל הראשי של העמים שישבו בארץ ובעבר הירדן. פירוש שני זה מבוסס על ההבדל שבין דברי מלכי צדק: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ ולעומתו אברם מדגיש: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ההסבר הראשון מדגיש שמלבד אברהם היו עוד עובדי ה' בארץ, ואילו השני מראה את ההפוך- עד כמה היה בודד אברהם באמונתו. 

מלך סדום לא מביא כלום לאברהם ומבקש להחזיר לו את הנפש- למרות שמכיוון שאברהם שיחרר אותם הם שייכים לו, לעומתו מוציא מלכי צדק אוכל ויין לאברהם ומברך אותו. אברהם לא לוקח לעצמו דבר מהשלל (רק לאנשים שהלכו איתו), והוא מעניק מעשר למלכי צדק מלך שלם- רמז אולי למנהג לתת מעשר למשרתי האל.

מדוע נכתבה פרשת מלחמת המלכים?

ננסה להתייחס לשלוש נקודות על מנת להבין מדוע נכתב הסיפור:

• מי מרכז הסיפור? על מי הפרק כולו מדבר?
• מדוע נכתב הסיפור דווקא כאן? מה ההקשר למה שלפניו או לאחריו?
• מה ניתן ללמוד מהסיפור? מה המסר שהתורה רוצה להעביר?

ננסה לתת כמה תשובות תוך התייחסות לשאלות הנ"ל:

א. סדום היא מרכז הסיפור– בפרק הקודם שמענו שאנשי סדום רשעים לה', הפרק הזה מתאר את מלך סדום כדמות מוגחכת היוצאת להילחם במלכים חזקים הרבה יותר רק בשביל לברוח ולהישאר ללא כלום, ואז עוד לבוא בדרישה/ בקשה לקבל את הנפש. הסיפור בא כהקדמה להפיכת סדום ומראה כיצד הדג מסריח מהראש.

הסבר זה מיישב את חציו השני של הסיפור, ומנגיד את התנהגות מלך סדום להתנהגותו של מלכיצדק שידע לקבל ולברך את אברהם כראוי. לעומת זאת תיאור מלחמות עבר הירדן אינו נדרש ונראה מיותר, היה מספיק להתמקד במערכה עם חמשת המלכים בלבד.

אפשר לראות בסיפור מסר כיצד לא ראוי להתנהג או שהוא בא להעביר מסר שהקב"ה מנהל את כל העולם: אנשי סדום היו רשעים לה' למרות שבשום מקום לא כתוב שהם הכירו אותו או עבדו אותו, משמע להיות מוסרי וטוב היא דרישה מבן האנוש באשר הוא.

ב. לוט הוא מרכז הסיפור– הוא הדמות החוזרת בכל אחד מהסיפורים: הפרדה מאברהם, מלחמת המלכים והפיכת סדום. התורה מעבירה מסר כיצד האדם צריך להקשיב לאירועים שסובבים אותו כרמזים: לוט בחר לשבת בסדום למרות שידע שהם רשעים, בעקבות כך נשבה והיה ראוי שילמד לקח ולא יחזור אל סדום, אך הוא לא למד וחזר לגור שם וסופו שיצא בשן ועין ללא כלום לאחר הפיכתה.

הקושי בהסבר זה הוא שוב חלקו הראשון של הסיפור שהיה יכול להצטמצם לשלושה פסוקים: ויבוא אמרפל… ויכו את סדום.. ואת לוט לקחו בשבי…

ג. אברהם הוא מרכז הסיפור– שהרי הוא הרץ להציל את לוט. התורה יכולה ללמד כמה דברים בהקשר זה: חשיבות העזרה למשפחה (שד"ל), להראות את מעמדו של אברהם בין עמי הארץ, להראות את גבורתו של אברהם ועוד כהנה. מיקום הסיפור כאן הוא לאחר היפרדות לוט, מה שהביא לאירועים שמתוארים כאן, והוא גם מקדים את הפיכת סדום שם נראה עוד כיצד דמותו המיוחדת של אברהם מנסה להציל גם את מי לא בטוח שראוי להציל.

חלקו ראשון של הפרק והתיאור המספר על מלחמות המלחים וההיסטורי הפוליטית של האזור, יכול להסביר כיצד הגיע המצב שבו אברהם צריך להציל את לוט, אבל אריכות התיאור הזה מול הצמצום בדיבור על לוט:  (יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם (בראשית, י"ד), יוצר קושי לומר שדווקא מעשי אברהם והצלת לוט הן מרכז הסיפור.

ד. עוד רעיון שהעלו פרשנים הוא לגבי התרומה– ללמד את מעמדה המיוחד של המעשר לאיש האל, אולם קשה לחשוב שכל הסיפור נכתב רק למטרה זו, ויותר נראה שזה רעיון שהסיפור מלמד אך הוא משני.

ה. הקב"ה הוא מרכז הסיפור: לכאורה הסבר זה נראה קשה מלכתחילה משום שהקב"ה לא נזכר בסיפור כדמות פעילה (הוא נזכר רק בסיום בברכות ובדברי אברהם), אולם ננסה לראות את הדברים בהקשר רחב יותר שגם שם את הדגש דווקא על החלק הראשון כחלק העיקרי של האירוע:

מלחמות עבר הירדן מזכירות לנו מקום אחר בו מוזכרת לחימה שם, בספר דברים פרק ב':

(ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. (ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. (ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם. (ז) כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. (ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב. (ט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. (י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. (יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. (יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָהֶם.

בפסוקים נזכרים חלק מהעמים שמוזכרים בפרשתינו, ומטרת האזכור הוא לומר שעמים אלו קיבלו הבטחה מהקב"ה לתת להם את ארצם. הברכה אינה שה' כבש בשבילם אלא שכיבוש ארצם נעשה על ידיהם והקב"ה מבטיח להם שזוהי ארצם ועליה יישארו. כעת אם נחזור לפרשתנו ונסתכל על כך באותה הראייה, התורה באה לספר על קיום ההבטחה לאברהם! אז נבין מדוע נאמר החלק הראשון של הפרק:

הנושא שקודם לפרק זה הוא הפרידה מלוט שלאחריה מתגלה הקב"ה אל אברהם ואומר לו:

(יד) וַיהֹוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. (טו) כִּי אֶת כׇּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. (טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. (יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. (יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה.

נבין אם כך שהפרק שלנו, פרק י"ד, מספר למעשה על סוג של קיום ההבטחה לאברהם: ארבעת המלכים הכפיפו את כל עבר הירדן ואת ארץ כנען למרותם, וברגע שניצח אותם אברהם אזי השליטה עברה אליו. לכן ברור למלך סדום שזכותו של אברהם על הנפש והרכוש (ולמרות זאת הוא מבקש…) ובתשובתו עונה אברהם: שלא תאמר אני העשרתי את אברהם. תשובה זו מכוונת אולי לכוונת מלך סדום להראות שהוא שליט הארץ בכך שהוא מעניק לאברהם את הרכוש,  ויכול להיות שזו הסיבה שיצא בכלל למלחמה- לאחר שנוצחו הממלכות הגדולות באמת, הוא ניסה להראות כאילו הוא הבריח את ארבעת המלכים ולכן הוא שליט הארץ…

התורה מלמדת שאברהם למעשה בפועל קיים את הבטחת הקב"ה על ידי המלחמה, ולכן לאחר מכן הפרק הבא פותח המילים: (א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד. משמע מה שאברהם כבש מובטח לו לעתיד לבוא, גם אם בדרך יהיו מכשולים ובניו ירדו מצרימה.

לפי ראייה זו ברור מדוע חשוב החלק הראשון של הסיפור ובדגש על כיבוש עבר הירדן של ארבעת המלכים: כיבוש זה מאפשר להבטיח לצאצאי אברהם, לא רק לבני ישראל אלא גם לעשיו, את ממלכותיהם כירושה מאת אברהם. חלקו השני של הסיפור מלמד כיצד למעשה קיבלו גם עמי הארץ את הכיבוש הזה לפחות כעיקרון: מלכי צדק יוצא ומקבל את הכובש החדש בברכה.

אם כן יוצא שהסיפור כולו משתלב עם סיפור חיי אברהם והבטחת הקב"ה לתת לזרעו את הארץ.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.