מדוע דווקא מקרא ביכורים מסיימת את מצוות ספר דברים?

בתחילתה של פרשת כי תבוא מצווה התורה על מצוות מקרא ביכורים ווידוי מעשרות:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כׇל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כׇל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכׇל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (דברים, כ"ו)

בשתי המצוות מאפיינים דומים: יש בהם נתינה (בביכורים למקדש, ובמעשרות למקדש, לבני שבט לוי, לעני ולבעל הבית עצמו), יש בהם מאפיין כלכלי-חקלאי (הם באות מתוצרת האדמה שממנה מתפרנס האדם) ויש בהן אמירה בפה. מעניין הוא שגם בפרשת משפטים מצוות הביכורים חותמת את המצוות המופיעות בה:

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (שמות כ"ג, י"ט)

ועולה השאלה מדוע דווקא מצוות אלו באות בסיום חטיבת המצוות שבספר דברים?

אנסה לענות על כך מתוך הסתכלות על שלושת הפרשות הקודמות כמפה ליצירת מבנה חברתי יציב:

פרשת ראה עוסקת בענייני הפולחן והמשכן (ובכלל זה באיסור העבודה זרה) ומחייבת את העם לבסיס אמוני אחיד ומתוך כך מחייבת את כלל העם למצוות והחוקים שניתנים להם מאת הקב"ה – שהוא נקודת המוצא לאמונה.

פרשת שופטים מציגה את המבנה השלטוני והממסדי בעם- מערכת משפט ומלוכה, שתפקידם לאכוף את הסדר ולייצר מקום בטוח לאדם הפרטי להתנהל בתוכו.

פרשת כי תצא עוסקת ביחיד ובממשק שלו עם החברה- החובות והזכויות שלו שהם הבסיס ליצירת ערבות הדדית.

כאשר האדם מביא את הביכורים, הפירות הן תוצר לא רק של עבודתו בשדה, אלא הן תוצר של החברה כולה כפי שמציגה אותה התורה בפרשות הללו: יש מלך ושלטון יציב ולכן האדם לא חושש ממלחמה או מאויב שיבזוז את שדותיו, יש מערכת משפטית מסודרת ולכן אם אדם השיג את גבולו- יש מי שיעניש, אם יש בעיה טכנית- חמור שנפל- יש מי שמחויב לעזור, אם הוא נפל כלכלית- יש מי שיתמוך. התוצרת החקלאית והכלכלית היא פרי החברה כולה  משום שכאשר החברה יציבה גם הכלכלה יכולה להתפתח, ויש בכך לרמז מדוע דווקא בכך מסיימת התורה את המצוות: ציווי זה מביא את האדם להכרה ביתרונות של המצוות המתוארות בפרשות אלו.

מתוך כך האדם גם יכול לבוא ולהכיר טובה ותודה למי שציווה כל זאת. משל לדבר היא חברת סטארט-אפ שמצליחה – ההצלחה בראש ובראשונה היא כמובן של בעלי החברה, אך היא לא רק שלהם: זוהי גם הצלחה של המדינה והחברה כולה שמאפשרת זאת בכך שיש מערכת החינוך טובה, שיש שקט ביטחוני המאפשר עבודה וכדומה. 

מצוות ווידוי המעשרות גם היא חלק מהכרה זו: למעשה מודה האדם שלא רק שהוא קיבל את הטוב המתבטא במעשרות, אלא שגם הוא היה חלק פעיל בכך- נתן ממנו כהן, ללוי ולעני, ובכך תרם לחיזוק המבנה החברתי של העם.

שתי המצוות מכירות בכך שליחיד יש את הזכות להנות מפירות הסדר החברתי אך  בה בעת הוא צריך להכיר בחובה המוטלת עליו לקחת חלק ולהיות פעיל ביצירת וחיזוק הסדר הזה.