להעלות נר תמיד

ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור- להעלות נר תמיד (שמות, כ"ז, כ').

עניין זה של הדלקת נר תמיד במשכן ובבית המקדש זכה להתייחסות נרחבת מצד פרשנים והוגים לאורך הדורות. יש מהם שניגשו לנושא זה מהפן הטכני שבעניין, כגון האבן עזרא:

למאור- לצורך האור בלילה.

גם חלק מבעלי המדרש הלכו בכיוון זה ובמדרש הגדול נאמר:

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך! שאורה שלי הוא, דכתיב: עטה אור כשלמה (תהילים כד, ב),ואומר:  ונהורא עמה שרא (דניאל ב,כב). אמר הקב"ה: לא שאני צריך שתאירו לי, אלא בשבילך ובשביל אחיך כשאתם נכנסין, דכתיב:'ובבא משה אל אוהל מועד' (במדבר ז, פט).

לעומת הסתכלות זו, פרשנים אחרים מנסים למצוא רמז ומוסר בפרשה זו כולה, וכך כותב בעל הכלי יקר:

ויש בפרשה זו מוסר אל הטועים הנותנים חלק המובחר מן ממונם לצורך החומר, לאכול ולשתות ויתר תענוגות בני האדם, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה [את הדברים הפחותים והלא טובים] ייתן לצורך נר אלוהים נשמת אדם…אלא ילך בדרך הבל [שהביא מבכורות צאנו קרבן].. כך יתן ראשון למאור, לצורך נר אלוהים נשמת אדם אשר אורה נצחי, כמו שכתוב: "להעלות נר תמיד", והשני [במעלה] ייתן למנחות, שהיה מאכל לכוהנים, ודי ברמז זה למבינים…

הכלי יקר מתייחס בכך לציווי שנזכר בפסוק לעיל: שמן זית זך כתית, ולמעשה יוצר הקבלה בין המשכן ובין חיי האדם: כשם שלמשכן יש צורך לתת את המובחר ביותר ולשים אותו ראשון במעלה ובחשיבות, כך בחיי האדם יש צורך לשים את הרוחני במקום הראשון. כשם שהמובחר ניתן לנר- לשימוש בקודש, והפחות מובחר ניתן למנחות למאכל הכוהנים, כך בחיי האדם צריך לתפוס בחשיבות הקודש ורק החומר.

לפי דבריו יוצא שדרך קיום הציווי אולי השתנתה ואכן אי אפשר לקיימו דרך המנורה והשמן, אך מהותו לא השתנתה והוא עדיין עומד וקיים – גם אם הוא מתבטא בדרך אחרת. רעיון זה לא ייחודי לבעל הכלי יקר, וגם במדרש הגדול מובא מדרש ברוח זו:

ואתה תצווה-למה לא נאמר בדיבור ואמירה, אלא בצוואה [בציווי] ? [אין צו אלא] לשון זירוז מיד ולדורות. שלוש פרשיות נאמרו בצוואה שהן קבועות מיד ולדורות: פרשת נרות, פרשת שילוח טמאים ופרשת תמידין. פרשת נרות: 'ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך'. קבועה מיד ולדורות- אף על פי שחרב המקדש ובטלו הנרות, הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן, והן נקראים מקדש מעט שנאמר: 'ואהי להם למקדש מעט בארצות' (יחזקאל יא, טז).

הדרשן תופס את מצוות הדלקת נר התמיד כקיימת לעולם, וזאת למרות שכיום, ולמעשה לאורך רוב שנות קיום העם היהודי, אין לנו לא מקדש ולא מנורה להדליק בה. בתפיסתו היהדות לא איבדה את תוכנה, גם אם צורתה שונתה. נר התמיד כבר אינו כפי שמתואר בתורה, וכך גם הקורבנות- צורתם שונתה, אולם התוכן, עבודת ה'  נשמר על ידי הלימוד בבתי המדרש (ולא רק שם…), ובבתי הכנסת – בתפילות , שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו.

.