את קרבני לחמי לאשי

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: (במדבר, כ"ח ,ב')

פרשת פנחס מסתיימת בפרשת המועדות – קורבנות החובה המוקרבים בכל יום (קורבן התמיד) ובמועדים. בעלי המדרש, עוד לפני העיסוק בתוכנה של הפרשה, העלו את השאלה: מדוע נאמרה פרשה זו כאן?

פקוד את בני

צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו – למה נסמכה פרשת יפקוד ה׳ לפרשת הקרבנות? מלמד שאמר לו הקב״ה למשה עד שאתה מפקדיני להפקיד עליהם איש. פקוד את בני שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי. צו ציווי מיד בשעת מעשה ולדורות: (מדרש לקח טוב).

תשובת המדרש מתייחסת לנושא הקודם המוזכר בפרשה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: משה בערוב ימיו מבקש מהקב"ה למנות מנהיג תחתיו שיוכל למלא את מקומו הן כמנהיג העם והן כסנגורו של העם, על כך עונה לו הקב"ה: פקוד את בני שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי, כאשר שמירת כבודו של הקב"ה מתבטאת בקורבנות, בשמירת המצוות ועבודת ה'. הספרי מביא רעיון זה בצורת משל ואומר:

וידבר י״י אל משה לאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי – למה נאמר? לפי שהוא אומר אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו: בבקשה ממך הזהר לי בבני. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני – פקדי בני עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב״ה: עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי, שלא ינהגו בי מנהג בזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר. מהו אומר כי אביאם אל האדמה (דברים ל״א), עד שאתה מפקדני על בני – פקוד בני עלי. לכך נאמר צו את בני ישראל.

המדרש ממשיל את משה לאם, הקב"ה לאב ועם ישראל לילדים. האם האוהבת- שרגילה לרצות את כעס האב על בניה, מבקשת לשמור עליהם גם לאחר לכתה ואילו האב מבקש לבסס שמירה זו על התנהגות הילדים. לכאורה ניראה שהמלך מתנכר לרגש הרחמים שמציגה האם, אולם לא בכדי הדרשן מביא דווקא דימוי זה: האב נתפס כמעניש ואילו האם כרחמנית, וכך הקב"ה הוא הדורש מבני ישראל לתת דין על מעשיהם ומשה הוא המבקש רחמים על בני ישראל, אולם הדימוי המשפחתי גם מגדיר את מערכת היחסים שבין ה' וישראל- אב ובנו (בניגוד לשליט ונשלט), ולכן עם כל הכעס של האב על בנו, הקשר עצמו לעולם לא ינתק.

אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי

קושי נוסף בו דנו בעלי המדרש נוגע לניסוח הפסוק הפותח את הנושא: אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, ומביא המדרש תנחומא קושי ראשון ביחס לפסוק ולקורבנות בכלל:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – וְכִי יֵשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה? … אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּנַי, לֹא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אָמַרְתִּי לָכֶם, אֶלָּא בַּשְּׁבִיל הָרֵיחַ, שֶׁתִּהְיוּ עֲרֵבִין וְנוֹתְנִין לְפָנַי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.

משמעות השאלה שמעלה הדרשן היא האם יש לקב"ה בכלל צורך בקורבנות? הקב"ה הוא המופשט האין סופי, הוא לא מוגבל בצרכים ולכן איך בכלל ניתן להבין שהוא מבקש להקריב לפניו קורבנות כאילו זהו אוכל ושתייה שהוא נצרך להם בשביל להתקיים?

תשובת המדרש היא שמי שצריך את הקורבנות הוא לא הקב"ה אלא אנחנו. הקב"ה ציווה על הקורבנות על מנת לתת לאדם כלי לבטא את הרצונות הדתיים שלו, והמדרש מדגיש שהקורבן הוא בַּשְּׁבִיל הָרֵיחַ– הריח הוא לא חומר, הוא לא פיזי, הוא מבטא את המחשבה והכוונה שבתודעת האדם כאשר הוא מביא את הקורבן משום שתודעה זו היא שמחייבת את האדם לשמור על דרך ה'. ולכן התורה מתייחסת לשייכותם לה'- הם מובאים לאליו ובשבילו, אך לא כי הוא צריך לקבל אותם אלא דווקא בגלל שאנחנו צריכים להביא אותם.

דרך נוספת להתמודד עם הניסוח של הפסוק מביא המדרש רבה:

אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְקָרְבָּנוֹת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, הַבְּהֵמָה שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִים אֲנִי בָּרָאתִי אוֹתָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נ׳:י״ב): אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, אֵין לְפָנַי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.

אומר הדרשן שכל מה שקיים במציאות הוא מלכתחילה של הקב"ה והוא זה שמתיר לאדם להשתמש בהם, ולכן גם אותן בהמות שמביא האדם כקורבן- הן של הקב"ה, ולכן מנסחת אותם התורה בלשון שייכות לה'.

הספרי מסביר את העניין בצורה דומה המתמקדת באופן הקרבת הקורבנות :

קרבני- זה הדם, לחמי– אלו אמורים… לאישי– אלו קומצים ולבונה, ריח ניחוחי– אלו בזיכי לחם הפנים.

הקורבנות היו מתחלקים בין המזבח (לה'), הכוהנים ומביא הקורבן. מדגיש הספרי כי הכוונה בפסוק היא לאותם החלקים אשר היו מוקרבים לה' ולא נחלקים לכוהנים או לבעלים: הדם– שלא נאכל אלא נזרק על המזבח, האמורים– (איברים) שנשרפים על גבי המזבח, קומצים–  הכהן לוקח קומץ מקורבן המנחה (רוב קורבנות המנחה היו עשויים סולת), הלבונה– שמפיקה ריח, בזיכי לחם הפנים– לבונה שהובאה עם לחם הפנים ונשרפה על המזבח. משום כך מנסחת התורה בלשון קרבני– משום שזהו החלק בקורבן שהוא שלי (של ה').

מצד שני יש שהבינו כי הפסוק לא מתייחס לקב"ה אלא למקריב הקורבן:

את קרבני וגו׳ – והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמיד בירושלים וזה הוא מעמדות. (תענית, כ"ו, א')

חכמים למדו שאדם צריך לעמוד על קורבנו בזמן ההקרבה, אולם קורבן התמיד- שהוא קורבן ציבור ובבעלות כל עם ישראל- כיצד יכולים כל העם לעמוד עליו? לכן מינו חכמים את המעמדות- נציגים מעם ישראל שיהיו במקדש בעת הקרבת הקורבנות של העם, ויוצא מכך שהקורבן המדובר בפסוק מתייחס לעם ולא לקב"ה: קרבני כוונתו הקורבן שלי- של עם ישראל.

אם נסכם, הקושי בפסוק מתבטא בעיקר בצורך להסביר מדוע הקורבנות מנוסחים כקורבנותיו של הקב"ה? ולכן מסבירים בעלי המדרש כי מצד סמיכות הפרשיות הקורבנות והבאתם הם מלמדים על שמירת הקשר עם הקב"ה ,  מבחינת ההכרה בקב"ה הם מבטאים את בעלותו ומלכותו על המציאות ומה שבה, ומצד האדם הפרטי הם מראים את הרצון והשאיפה שלנו לקרבה אל האין סופי.