נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.

בכמה מקומות בתורה מתגלה משה בשיא תפארתו כמנהיג עם ישראל וכאב טיפוס למנהיג באשר הוא.  בפרשת מטות מוצאים חז"ל דוגמה למנהיגות זו כאשר מצווה הקב"ה את משה לנקום ולהיפרע מהמדיינים על עניין בעל פעור, ולמעשה זוהי המשימה הלאומית האחרונה של משה כמנהיג – ולאחריה הוא עתיד למות. לאחר ציווי זה מיד מספרת התורה על ביצוע נקמה זו במדיין, דבר שעורר את חז"ל לבחון את התנהגות משה בעניין. כאשר חז"ל ניסו לענות על השאלה- מהיכן מנהיג שואב את כוחו וסמכותו להנהיג? עמדו לנגד עיניהם שני מודלים של מנהיגות: מצד אחד, תרבויות כמו מצרים אשר ראו במלך או המנהיג כאל עלי אדמות- ולכן רצון העם נדחה מפני רצונו, ומצד שני מנהיגותו של משה רבנו[1]:

נְקֹם נִקְמַת – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִלּוּ רָצָה מֹשֶׁה לִחְיוֹת כַּמָּה שָׁנִים, הָיָה חַי. שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף – תָּלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיתָתוֹ בְּנִקְמַת מִדְיָן. אֶלָּא לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁלֹּא אָמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶחְיֶה אֲעַכֵּב נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּדְיָנִים…. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרַת מָוֶת, לֹא אָמַר, מָחָר אֲנִי מֵת מַה יּוֹעִיל לִי שֶׁאֶנְקֹם בְּמִדְיָן. אֶלָּא נִזְדָּרֵז לְכָל אוֹתוֹ עִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אוֹתָם מֹשֶׁה. (תנחומא).

על פי הפסוקים מותו של משה קשור בנקמה במדיין: מצד אחד כמעשה הנהגה אחרון- הנקמה במדיין היא המעשה האחרון שיעשה כמנהיג העם, אך מצד שני נקמה זו היא כתנאי למות משה – עד שלא ישלים משימה זו הוא לא ימות, ומסביר המדרש כי אילו רצה משה להמשיך ולחיות הוא היה צריך לדחות את הנקמה במדיין.

כאשר מדברים על שחיתות שלטונית נהוג לדבר על הטבות כספיות או חומריות למיניהן- למעשה כיצד האדם או המנהיג חי את חייו, אך כאן מדובר בדבר בסיסי הרבה יותר- החיים עצמם. אם נשמע על מנהיג שלקח שוחד נוכל לבוא אליו בטענות, אך יהיה יותר קשה לטעון כנגד מנהיג שרק רצה להמשיך לחיות- הרי כולנו חפצי חיים! בנוסף לכך, הנקמה במדיין יכולה להתפרש כרגש אנושי שלילי – הרי הנקמה אסורה על ידי התורה, אם כן מדוע לא לדחות אותה עבור קדושת החיים, ובמיוחד כאשר מדובר במשה רבינו! האם מישהו היה בא בטענה כלפי משה אם היה מחליט לדחות את הנקמה (ובמיוחד לאור האירוע שהביא לנקמה, ע"ז וזנות, שהוכיח שעדיין בני ישראל צריכים את משה לחנך אותם לדרך הנכונה)?

עולה מכך כי השאלה שעמדה בפני משה היא: האם הוא, משה האיש, חשוב יותר מהצורך הלאומי של בני ישראל? בתרבויות אחרות אולי התשובה הייתה פשוטה– המנהיג מבטא את רוח העם ולכן הוא חשוב יותר מהעם, משום כך פרעה נותן לעמו לסבול ולו רק בכדי להוכיח כי הוא 'יכול' לעמוד מול הקב"ה. לעומת זאת משה מלמד משהו אחר: הנהגה, ולא משנה סוגה, היא שירות. מנהיג צבאי, מנהיג פוליטי, מורה ומחנך, איש ציבור ואב, כולם מנהיגים שעיקר תפקידם הוא המונהגים. למשה אין עדיפות על פני העם וצרכיו, להיפך, תפקידו לדאוג לצרכי העם גם אם הדבר בא על חשבונו! גם אם הוא נאלץ לוויתורים אישיים – זהו התפקיד. מהירות קיום ציווי הקב"ה מלמד אותנו שמשה ראה את העם וצרכיו לנגד עיניו, כך הייתה מידתו של משה לאורך כל תקופת הנהגתו, ויהי רצון שגם מנהיגי זמננו ילמדו דבר או שניים מדרכו.

——————-

[1] אחת השאלות החשובות ביותר בכל תרבות היא שאלת הסמכות של השלטון: יש תרבויות עתיקות בהן המלך היה התגלמות אל עלי אדמות , כך היה הדבר במצריים, באכד, בממלכה האמורית ובתקופות מסוימות בממלכת שומר. (ישנן תרבויות עתיקות בהן המלך לא היה אל, אך היה ביטוי לבחירה אלוהית –כגון ביוון הקדומה וברומא הקדומה.) גם בעת המודרנית אפשר למצוא ביטוי לתפיסה זו בפשיזם האיטלקי ובנאציזם, שבהם המנהיג היה ביטוי לרוח האמתית של העם. השווה בכל הדוגמאות הללו הוא שבכולן תפקיד ההנהגה קודם לעם: אם פרעה הוא אל הרי שאינו יכול להיות מוגבל על ידי העם, ואם מוסליני  מבטא את רוח האומה האיטלקית – הוא לא יכול להיות מוגבל על ידה כי רצונו הוא הרצון האמתי של העם.

[2] אפשרות נוספת היא שהצורך המלחמה בא במיוחד בגלל שבני ישראל התרגלו לראות בבנות ובני העמים הזרים כלגיטימיים. בני ישראל ישבו בשיטים, אך תקופה לא קצרה באו במגע עם העמים האחרים. כל חטא בעל פעור לא היה מתאפשר אם לא היו רואים במגע איתם כדבר אפשרי, והבעיה העיקרית בכך היא לא חטא בעל פעור אלא השאלה כיצד יוכלו להילחם בהם אם הם לא רואים את הבעיה בחיים איתם. הקב"ה היה צריך להביא את בני ישראל להתנגשות עם עמים אלו בכדי למנוע את התפיסה שתגיד 'הם בסדר', היה צורך להביא את ישראל למצב לחימה כמה שיותר מהר ובצמוד לחטא שביטא את התפיסה הזו.