פרשת מטות פותחת בנושא נדרים ולאחר מכן עוברת לציווי לנקום במדין :
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. (במדבר, ל"א, א – ב)
הקב"ה מצווה את משה להיות זה שינקום בבני מדין לפני מותו. כאשר מגיע לביצוע הציווי, התורה מספרת שמשה אוסף אלף לוחמים מכל שבט ושולח אותם להילחם במדיין, ואיתם הוא שולח גם את פנחס בן אלעזר:
(ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.(במדבר ל"א)
לכאורה משה מקיים את דברי השם אולם המדרש רבה מדייק בפסוק ומעיר על ביצוע הציווי :
וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: נְקֹם נִקְמַת, אַתָּה בְּעַצְמְךָ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ אֶת אֲחֵרִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּאֶרֶץ מִדְיָן אָמַר אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֲנִי מֵצֵר לְמִי שֶׁעָשָׂה בִּי טוֹבָה, הַמָּשָׁל אוֹמֵר: בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן.
הדרשן מדגיש שהפסוק אומר: וישלח אותם משה, משמע משה שלח אבל לא הלך איתם וזאת לעומת מה שמשתמע מהציווי הראשוני שמשה ילך בראש או יחד עם הצבא להילחם במדיין, אם כן למה לא הלך משה יחד עם הצבא?
התשובה שמביא המדרש היא ש – בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן, משמע מקום שהטיב איתך אל תפגע בו לאחר מכן. מדין היה המקום שבו מצא משה מקלט לאחר שברח ממצרים, הוא חי שם חלק נכבד מחייו הבוגרים, הוא התחתן שם ושם נולדו ילדיו, ולכן עם כל הצורך לנקום במדיין – לא היה ראוי שמשה הוא זה שינהל את המלחמה.
ויותר מכך: משה לא זנח את המלחמה לגמרי בגלל העבר שלו במדין, המלחמה היתה נכונה ונצרכת, אך עדיין יש דרך לעשות זאת.
ממעשה משה יש ללמוד גם לחיינו הן מצד עצם הכרת הטוב למי שהיטיב לנו, והן לגבי מצב שבו יש צורך להתנהל מול אדם כזה אם ובמידה שאנו מוצאים את עצמנו בתחרות מולו, אם למשל אנו מתחרים על מקום בעבודה או על תפקיד מסוים, ובמצב זה משה מלמד אותנו לא לוותר על ההתמודדות אבל לזכור שיש דרך מכובדת לעשות אותה.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת מטות ומסעי בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
בפרשה נקרא על היציאה למלחמה במדין, וזאת הפעם הראשונה שהתורה מציינת יציאה של כהן וכלי הקודש עם הצבא – מדוע דווקא כאן ? ומדוע פנחס הוביל את המערכה הזאת ולא יהושע? ומה המשמעות של הניסוח "אותם ואת פנחס" ?
בהורדת התורה מן השמים אל הארץ חכמים הבינו שכדי לקיים באופן אמיתי את הנדרים וההתחייבויות שלנו, לעתים אנו נדרשים להתיר אותן.
הנדר הוא חיוב של האדם, והתורה מזהירה: לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה, אך כיצד הדבר מתיישב עם האפשרות להתרת נדרים?
בפרשת מטות אנו נמצאים ממש בכניסה לארץ ישראל, ובני ישראל כבר הספיקו לכבוש את עבר הירדן המזרחי. אך כעת, פונים שניים וחצי שבטים בבקשה להישאר מחוץ לארץ.
קשה להאמין שדיני נדרים ניתנו כאן, בסוף שנת הארבעים להליכה במדבר. אך משה לקח את דיני הנדרים, הוציאם מהקשרם, והביא אותם דווקא כאן, אך מדוע?
