עבירה גוררת עבירה

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:  וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (דברים, כ"א, י')

פרשת כי תצא, שהיא הפרשה העמוסה במצוות בכל התורה, פותחת בשלושה דינים: אשת יפת תואר, אישה שנואה ובן סורר ומורה. הקשר של הנושא הראשון לאלו שקודמים לו בפרשה הקודמת ברור: מדובר על רצף דינים הקשורים ביציאה למלחמה ועניין יפת תואר מסכם את שרשרת דינים זו. לעומת זאת עולה השאלה מדוע צמודים אליו עניין האישה השנואה ובן סורר ומורה ? 

תשובה על כך מביא המדרש^[1] שמסביר 'מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה', ולכן מתוך מעשה ה-'עברה' של אישה יפת תואר מתגלגלת העבירה של בן סורר ומורה.

על דברי המדרש עולה השאלה המתבקשת: הרי לא מדובר כאן על עבירה?! התורה מתירה את אשת יפת תואר, ומצווה כיצד צריך לנהוג במצב זה, וכך גם ביחס לבן סורר ומורה: התורה לא שמה את הדגש על הבן עצמו וחטאיו (ובמיוחד לאור המדרש האומר כי הוא נענש על סופו ולא על שחטא כבר עכשיו) אלא על ההורים ומצווה כיצד עליהם לנהוג בסיטואציה הזו – והנה בזמן שהאדם החושק או ההורים מקיימים את הציווי של התורה יש לפנינו שתי מצוות, אז מדוע המדרש מתייחס לדברים כעבירות הנגררות אחת אל השנייה?

אפשר להסביר את המדרש ואת הקשר שבין שתי פרשיות אלו מתוך הבנה של המושגים מצווה ועבירה לא רק כמילוי ציווי או אי מילוי הציווי האלוקי, אלא כהתייחסות למוקדים וגורמים חיוביים ושליליים בחיי האדם מבחינה ערכית, ולאור השאלה: מתוך איזו נקודת מוצא נובעת התנהגותו?

יכול להיות שלכך מכוון המדרש בדברים רבא^[2] האומר שיש כאן מעשה שמבחינה עקרונית הוא מותר, אך לא בגלל שהוא חיובי, אלא כי הוא הרע במיעוטו: אמר הקב"ה: אף על פי שהתרתי אותה לך…כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה.

חכמים לימדו אותנו כי טעם ההיתר באשת יפת תואר הוא לא כי הדבר עצמו חיובי, להיפך, המצב הוא שלילי אך בכדי לרוקן את היצר מכוחו הדבר הותר עם המגבלות הסובבות אותו. התורה בפרשה מדגישה: וחשקת בה– מה שגרם ללקיחת האישה היה היצר המיני שהתגבר, ולכן התורה מאפשרת את הדבר, אך תוך השהייה ועשיית מעשים שאמורים להוריד את החשק הרגעי. הגורם למעשה, שהוא החשק והיצר, הוא הגורם השלילי שמוגדר במדרש עבירה.

החיבור שהמדרשים עושים בין הנושאים מקשר את נקודת המוצא הערכית השלילית המובילה למעשה ובין התוצאות הנובעות מכך, חיבור שבסופו של דבר מגיע בכדי לומר לנו: שימו לב למה אתם עושים!  לכל מעשה של האדם יש סיבות או גורמים, ולכל מעשה של האדם יש תוצאות – כאשר הסיבה נכונה וחיובית, בקלות יותר התוצאה תהיה חיובית, אך כאשר המעשה נעשה מהסיבות הלא נכונות – מירב הסבירות שכך תהיה גם התוצאה.

———————————————————–

[1] ילקוט שמעוני, תתקכ"ה:  ״כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ״- שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵירָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵירָה: (לעיל פסוק יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו:  (להלן פסוק יח)  כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. [ וְכֵן מָצִינוּ בְּדָוִד עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר יָצָא מִמֶּנּוּ אֲבְשָׁלוֹם, וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ כמָּה רְבָבוֹת, וְנֶהֶרַג שִמְעִי וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַאֲחִיתֹפֶל! ]  אַחֲרָיו מַה כְתִיב: ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת״. אִם נוֹצַל מִזּוֹ לֹא יִנָּצֵל מִזּוֹ!  לָמַדְנוּ שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן כב, ו-ז) ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח״ מַה כְּתִיב אַחֲרָיו ״כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ ַמַּעֲקֶה״. וְתִזְכֶּה לְכֶרֶם. (שם ט׳) ״לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ״. לִזְרֹעַ שָׂדֶה (שם י)  ״לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר״ וְתִזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים, ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז״ וְתִזְכֶּה לִצִיצִית, (שם יב) ״גְּדִלִים תַעֲשֶׂה לָךְ״. וְתִזְכֶּה לְאִשָּׁה וּבָנִים (שם יג)  ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״.

[2] דברים רבא, כי תצא, ו,ד: "כי יקרא קן צפור לפניך". בן עזאי אומר: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". כיצד? כתיב למעלה: "כי תצא למלחמה … וראית בשביה אשת יפת תואר וגו' " (דברים כא י-יא). אמר הקב"ה: אף על פי שהתרתי אותה לך, אמרתי לך: "וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה" (כא יב), כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה. ואם לא עשית כן, מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (כא יח]; מתוך כך: "כי יהיה באיש חטא משפט מות" (כא כב). הוי: עבירה גוררת עבירה.