כאשר יחנו כן יסעו

"כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ"

בביתם, כשאף גורם חיצוני לא רואה אותם, אנשים נוטים להתנהג אחרת משהיו נוהגים מחוץ לבית לעיני כל. בדומה לכך, כולנו מכירים אנשים בסביבת העבודה שמתנהגים באופן מסוים כאשר המנהל או גורם חיצוני נמצא בקרבתם, אך ברגע שאותו גורם מסתלק, התנהגותם משתנה מקצה לקצה. זה קורה לכולנו לעתים. הבעיה המשמעותית מתחילה כאשר הפער בין התנהגויות אלו הולך ומתרחב. הסוגיה נעשית מורכבת יותר כאשר התנהגויות אלו משפיעות על חייהם של האנשים שסביבך, ופוגעות בהם.

היפוך בהתנהגות פירושו לא רק לשנות את אופן ההתנהגות שלך במצבים ובמקומות שונים, אלא גם להצהיר בכנסים או באזני אנשים הצהרות, ואז לפעול הפוך לגמרי מסיבות כאלו ואחרות. כאן אומרים ככה ושם פועלים אחרת- מבטיחים קו מסוים אך ברגע האמת פועלים הפוך לגמרי, כי זה כבר לא משרת את האינטרס המצומצם של מבטיח ההבטחה. תופעה נוראה, אשר נובעת מהתכונה הקשה מכל- אנוכיות.

היה בביתך כבצאתך

פרשת במדבר עוסקת בעיקר בסדר המסעות של בני ישראל ובמפקדם. בתחילה, התורה מתארת את שני המחנות הראשונים בסדר המסע: מחנה יהודה (הכולל את שבט יהודה, זבולון ויששכר) ומחנה ראובן (הכולל את שבט ראובן, גד ושמעון). על פי סדר הנסיעה, לאחר מחנות אלו ייסעו או יחנו אוהל מועד והלויים:

וְנָסַע אֹהֶל-מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם, בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת; כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, אִישׁ עַל-יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם (במדבר ב, יז).

מה המשמעות הביטוי "כאשר יחנו כן יסעו"? כמו כן, מדוע כלל זה מוזכר דווקא כאן, סמוך לתיאור נסיעתו של אוהל מועד? הלא היה ראוי לציינו בתחילת או בחתימת תיאור המסעות כולם?

רש"י מסביר על דרך הפשט שעל סדר ההליכה במדבר להיות זהה סדר החנייה. לכן, אם שבטי ראובן שמעון וגד חונים יחד בצד דרום, כך יהיה גם במסעם במדבר:

כאשר יחנו כן יסעו – כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, הֲלִיכָתָן כַּחֲנִיָּתָן, כָּל דֶּגֶל מְהַלֵּךְ לָרוּחַ הַקָּבוּעַ לוֹ.

על אותה הדרך מסביר נכדו של רש"י, רשב"ם (1085-1158, צרפת):

"כאשר יחנו כן יסעו" – בכל ענין שהם סביב למשכן הארבעה דגלים, כך היו סביב דרך הליכתם, ודרך ימין נמנו הדגלים מזרח ודרום מערב וצפון.

הרב ברוך הלוי אפשטיין (1860-1942, ליטא), בעל ספר "תורה תמימה", מסביר שתכלית ציווי זה היא להדגיש לבני ישראל שמסעותיהם וחנייתם מוכרעים על פי צו ה' בלבד:

כאשר יחנו כן יסעו. מקיש נסיעתן לחנייתן, מה חנייתן על פי הדבור אף נסיעתן על פי הדבור ר"ל סדר נסיעתן.

רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, 1707-1744, איטליה וארץ ישראל), לוקח את המשמעות של "כאשר יחנו כן יסעו" לחיי היום יום של כל אחד מאתנו:

ישנם אנשים אשר בביתם יחמירו בכל החומרות, אך כשייצאו לדרך מקילים הם, ולהיפך, ישנם אנשים אשר בביתם מקילים הם, ומחוץ לביתם יחמירו לעיני הציבור להראות עצמם כצדיקים, לכן אומר הכתוב “כאשר יחנו כן יסעו", שינהגו באותה הנהגה כשחונים בבית וכשנוסעים בחוץ.

הרמח"ל (שיום פטירתו בכ"ו אייר, סמוך לשבת פרשת במדבר) מפרש את דברי התורה כהנחיה לכולנו לחדול מהמשחקים, הצביעות, ההצגות והשקרים. תהיו אמיתיים וכנים, אומרת התורה, התנהגו בבית כפי שאתם נוהגים בחוץ ולהיפך. דברו את שעל לבכם. אל תהיו צבועים, אל תהיו שחקנים, אל תהיו שקרנים. כך חברה לא יכולה להתקיים באופן תקין ומסודר.

עושים מעשה כזמרי

זמרי, אחד משריו של המלך אלה, מלך על ישראל במשך שבוע אחד בלבד. הוא בגד במלכו, שהיה מבית המלוכה של בעשא, ורצח אותו בעת שהיה שיכור. אך העם זיהה את ניסיון ההשתלטות, וביקש לעלות עליו להורגו בהובלת עומרי. כאשר הבין זמרי שהוא כלוא, הצית את עצמו ואת כל בית מלכותו. אם בכלל נשאר זכר לזמרי בתולדות עמנו, זו העובדה שהוא בוגד. אנשים שפועלים מתוך בוגדנות וצביעות לא נזכרים לטובה, כיוון שמעשים אלה נובעים מאנוכיות.

זמרי אחר במקרא היה נשיא שבט שמעון, אשר בעל את האישה המדינית לעיני כל ישראל. כידוע, פנחס הכהן הרג את השניים ובכך הסיר את המגפה מעל בני ישראל.

לקראת מותו, מסר אלכסנדר ינאי (מלך ישראל וכהן גדול בתקופת החשמונאים, בין השנים 103 -76 לפנה"ס) לאשתו שלומציון המלכה מעין צוואה. בדבריו הוא הורה לה כיצד להתייחס לשתי הזרמים המרכזיים בעם ישראל אז, הצדוקים והפרושים:

אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. (סוטה כב, ב)

הצבועים הם אלו שמתנהגים כלפי חוץ בצורה מושלמת, אך כלפי פנים בצורה אחרת. הדברים שיוצאים מפיהם מותנים באינטרס הרגעי שמשרת אותם. על אף מעשיהם הנתעבים "כזמרי", הם מבקשים שכר "כפנחס" – כצדיקים גמורים. 

על כך אומרת לנו התורה – כאשר יחנו, כן ייסעו. אין דרך אחרת לאמת. כל השאר צביעות.

הצביעות – תולדות הגאווה שבלב

כעת מובן מדוע ביטוי זה מופיע סמוך לתיאור חנייתו ונסיעתו של אהל מועד. לאף אחד אין דרך לדעת את האמת, מלבד האדם עצמו והקב"ה. רק בוחן כליות ולב וקורא המחשבות יודע ממה נובעים מעשינו.

הרמח"ל כתב ספר יסודי ביותר בנוגע למידות, מוסר ועבודת ה', ושמו "מסילת ישרים". בספרו מזכיר רמח"ל את היחס לצבועים, ומקשר זאת לשורש הבעיה – הגאווה:

הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. וכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים. כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע מהם. (מסילת ישרים כב)

לא פשוט לקיים את "כאשר יחנו כן יסעו", אבל בהחלט אפשר לצמצם את התופעה הנגדית למינימום. אפשר לא לפגוע באנשים אחרים, ולהשתדל מאוד לקיים את ההלכה הערכית כל כך הזאת.