ראשית העומר

מצווה התורה בפרשת אמור על קרבן מנחת העומר:

(ט) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. (ויקרא, כ"ג)

עומר ראשית הקציר הוא העומר הראשון שנקצר מהשעורים במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח. עומר זה מובא לאחר מכן אל המקדש, וכך היה נעשה:

תנן כיצד היו עושין? שלוחי בית דין יוצאין מבעוד יום ועושין אותן כרוכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסת לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול… כיון שחשכה יו״ט של ט״ז בניסן, אמר להן הממונה: לקצור בא השמש? אמרו לו הין שלשה פעמים. מגל זו? אמרו הין! קופה זו? אמר הין! אקצור? והן אומרין לו קצור! –  ג׳ פעמים על כל דבר ודבר…

קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה, שנאמר: והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.

היו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי שנאמר אביב קלוי באש.

נתנוהו באבוב והאבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולן.

שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו.

נתנוהו לריחיים של גרושות שנאמר גרש כרמל. והוציאו ממנו עשרון שמנופה בי״ג נפה. שנאמר את עמר… והשאר נפדה ונאכל לכל אדם בא לו לעשרון. (ילקוט לקח טוב)

תפקידו של הקורבן היה להתיר את השימוש לאכול מהתבואה החדשה של השנה, שעד שלא הוקרב היה אסור לאכול ממנה (איסור חדש).  אולם מדוע היה בכלל צריך לאסור את התבואה עד הבאת קורבן זה? מהו תפקידו של הקורבן?

בעל ספר החינוך מסביר את הרעיון העומד מאחרי הציווי:

כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה למען נזכיר חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו, תתברך תבואתנו וישלם חפץ השם בנו, שחפץ מרב טובו בברכת בריותיו.

בעל ספר החינוך רואה בציווי סוג של הכרת הטוב כלפי הקב"ה – מתוך הטוב שעשה לנו ונתן לנו את התבואה, ראוי שנקריב לו לפני שנאכל ממנה. גם בעלי המדרש הסבירו בדרך זו תוך שהם מדגישים את הצורך שהאדם יפקח עיניו ומתוך המציאות יבין בצורך לעשות זאת:

וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם״ וְגוֹ׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם לוֹקֵחַ לוֹ לִיטְרָא אֶחָד שֶׁל בָּשָׂר מִן הַשּׁוּק, כַּמָּה הוּא יָגֵעַ כַּמָּה צַעַר הוּא מִצְטַעֵר עָלֶיהָ, עַד שֶׁלֹּא יְבַשְּׁלֶנָּה, וְהַבְּרִיּוֹת יְשֵׁנִין עַל מִטּוֹתֵיהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה עֲנָנִים וּמוֹרִיד גְּשָׁמִים וּמַפְרִיחַ טְלָלִים וּמְגַדֵּל צְמָחִים וּמְדַשֵּׁן פֵּרוֹת, וְאֵין אַתָּה נוֹתֵן לוֹ אֶת הָעֹמֶר?

הרעיון שמבטאים הדרשן ובעל ספר החינוך הוא שהדגש הוא על הבאת ראשית העומר, מכיוון שלמעשה העומר הזה שייך לקב"ה: הארץ היא שלו והוא שפעל לגדל אותו. משום כך צריך להביא דווקא את הראשית, את התוצר הראשון של פעולת הקב"ה בעולם.

הרב בכור שור מסביר גם הוא ברוח זו:

והבאתם את עומר ראשית קצירכם – שאין דרך ארץ שתאכלו מן חדש עד שתביאו ממנו דורון לפני הקב״ה.

הרב מדגיש כי אין זה מדרך ארץ לאכול לפני הבאת המנחה לה', משמע הדגש הוא על איך האדם צריך להתנהג ומה מעמדו של הקב"ה בעולמו. עניין זה אינו נובע רק מהכרת הטוב, אלא מהכרת הקב"ה – האדם מודע לגודלו ומעלתו של ה' על פניו ולכן דבר זה צריך להתבטא גם במעשים – וכשם שמקדים את הקב"ה בעומר, כך צריך להקדים את הקב"ה בכל פן בחיים.