למרות שבצלאל ואהליאב הופקדו על מלאכת המשכן, עם ישראל כולו לקח בו חלק. אולם ישנו כלי אחד שבו כותבת התורה באופן מפורש: " וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת-הָאָרֹן". מדוע מציינת התורה את בונה הכלי? והתשובה טמונה בכך שבצלאל דווקא על כלי זה נתן את נפשו.
משה מספר לעם: רְאוּ קָרָא יְהֹוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי, וממנה אותו על עבודת המשכן. בעלי המדרש דנו מדוע דווקא בשם בצלאל קרא הקב"ה ומה ניתן ללמוד מכך?
לאחר חטא העגל משה מוציא את אוהל מועד מחוץ למחנה: 'וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה', מדוע עשה זאת, ומה באה התורה ללמדנו במעשה זה?
מצווה בקב"ה את משה על מינוי אהרון לכהן: הקרב אליך את אהרון אחיך, אולם מדוע נבחר דווקא אהרון לתפקיד חשוב זה? ננסה לעמוד על הסיבות לכך כפי שמביאים בעלי המדרש.
עם חזרת יעקב לארצו אנו עדים לשני אירועים משמעותיים מאוד המבקשים לעכב את יעקב ולהקשות על חזרתו לארץ ישראל: מפגש יעקב ועשיו ומאבקו של יעקב במלאכו של עשיו. מאבק רוחני ומאבק פיזי.
בפרשת "וישלח" הקב"ה מלמד אותנו, באמצעות יעקב אבינו, את החשיבות הרבה בקיומן של הבטחות ושל אמירות. גם אם הן נאמרות בשעות שאינן רגילות ובאירועים מאתגרים, עלינו לקיים אותן ולא לוותר.
יעקב יוצא מבית הוריו, פרידה שיש בה פחד ועצב ולמעשה היא אינה יצאה כי אם בריחה. לאחר חלום הסולם מתארת התורה את הליכתו כהליכת שמחה – אך מה השתנה?
רחל רוצה בילדים, היא מבקשת זאת מיעקב וכאשר היא רואה שאינה יולדת – היא נותנת ליעקב את אמתה. בעל הכלי יקר מסביר כיצד נתינה זו הביאה לכך שזכתה לבסוף בזרע.
שתי סבתות היו לי. סבתא אסתר ז"ל הגיעה ממרוקו וסבתא תמר ז"ל הגיעה מתימן. על אף המקומות השונים שמהן הן
לפני כעשר שנים יצאנו אשתי ואני לטייל באזור שדה בוקר, וביקשנו להגיע למקום מקסים שנקרא "עין עקב"[1] (מומלץ בחום). ההגעה
מצד אחד ראש השנה הוא יום הדין, אך מצד שני איננו עוסקים בתשובה ביום הזה ושלא כביום כיפור אין אומרים וידויי וסליחות. אם כן: במה אנחנו עוסקים?
חג הסוכות מקושר יותר משאר הרגלים עם השמחה, אך האם זוהי הדגשה כללית של השמחה שצריכה להיות בכל הרגלים, או שיש בחג זה עניין מיוחד של שמחה?