יצחק ממשיך הדרך

המשך השושלת והשרשרת היהודית הוא סוד הקסם של העם היהודי. שרשרת שמתחילה באברהם אבינו וממשיכה עד עצם היום הזה. אם נשאל את הסבים והסבתות שלנו, מה הם היו רוצים שיקרה איתנו בעתיד, התשובה של חלק לא מבוטל מהם תהיה – שהנינים שלנו ימשיכו את הדרך. שבעוד מאות שנים השרשרת תימשך. וזה תלוי בנו, בכל אחד ואחת מאיתנו.
רק פרשה אחת, פרשת "תולדות", מתמקדת ביצחק אבינו. פרשה יחידה, ואפילו אותה הוא חולק עם יעקב ועשו בניו, שמקבלים מקום משמעותי בפרשה. יצחק הוא האב שהתורה מדברת עליו פחות מכולם. גם הקב"ה מדבר איתו רק פעמיים, בשונה משאר האבות שעמם דיבר פעמים רבות. הוא אינו פוגש מלאכים ולא רואה חלומות, לא יוצא למלחמות עולם, לא זוכה לברית בין הבתרים, קובעים לו עם מי להתחתן ואפילו יעקב בנו "עובד" עליו וגונב ממנו את הברכות.

יצחק ממשיך הדרך

מה יצחק עושה בכל זאת? מתמודד עם השגרה הפשוטה, ממשיך בפשטות ובענווה את הדרך של אברהם אביו. הוא נאלץ להתמודד עם מציאות של רעב ושנת בצורת, ומעתיק את מקום מושבו לגרר. שם הוא יושב ימים רבים, ונקלע ליחסים לא פשוטים מול המקומיים, שמקנאים בו ומסרבים לקבל אותו עד כדי גירושו מהמקום:

"וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם; וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה… וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא… וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים… וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה. וַיִּגְדַּל, הָאִישׁ… וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים… וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-יִצְחָק: לֵךְ, מֵעִמָּנוּ, כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, יִצְחָק; וַיִּחַן בְּנַחַל-גְּרָר, וַיֵּשֶׁב שָׁם. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם–בְּאֵר, מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר, עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר–לָנוּ הַמָּיִם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (בראשית כו, א–כב).

אי אפשר שלא לשים לב לדגש של התורה בפסוקים אלה: יצחק "רק" ממשיך את דרכו של אברהם. הרעב הוא אותו רעב ("אשר היה בימי אברהם"), הבארות הן אותן בארות ("וכל הבארות אשר היו בימי אברהם אביו"), אבימלך הוא אותו אבימלך, הפלישתים הם אותם פלישתים, הצורך להסתיר את רבקה הוא כמו הצורך להסתיר את שרה ("אחותי היא") והשמות של הבארות הם אותם שמות ("ויקרא להן שמות כשמות שקרא להם אביו").
גדולה משמעותית היא להיות בנו של מי שכונה בפי העמים מסביב "נשיא אלוקים", ששמו היה הולך לפניו בכל העולם, ועם זאת, "בסך הכול" לשמור על המצב הקיים ולהמשיך את הדרך. זאת ענווה עצומה לחפור את הבארות שהפלישתים סתמו בימי אבא, להצליח במשימה, ואחר כך לקרוא להן באותם שמות שהאב קרא להן. לא על שמי למרות שאני חפרתי, לא בשביל כבודי – אלא שם אבי.

אין אגו, אין כבוד, אין אני, אין עצמי, אין שלט גדול "נתרם על ידי…", יצחק משאיר את הכול על שם אביו. יש רק רצון אחד חזק שרק הולך ומתחזק, להביא עוד מים חיים לעולם. להעניק לעולם את המים החיוניים כל כך לקיומו, לא משנה איך קוראים להם ואיזו כותרת מתנוססת מעליהם. העיקר שיהיו מים חיים לשתות. המדרש הגדול שופך עוד קצת אור על התנהלותו של יצחק:

"ויקרא להן שמות כשמות וגו', בא וראה ענוותנותו של יצחק אבינו, בנוהג שבעולם אדם בונה לו בית וקורא לו שם, עומד בנו ומחדש בו דבר הוא קורא לו שם אחר, אבל יצחק אבינו אינו כן, אלא כל הבארות שחפר אברהם אבינו וקרא להן שם, אף על פי שעמדו פלשתים וסיתמו אותן, כיון שחזר יצחק וחפרן שניה לא חידש להן שם… ומה שכר נטל על כך, שכל האבות נשתנו שמותם, אבל יצחק מתחלה עד שלא נולד קרא לו הקב"ה יצחק, ולא נשתנה שמו לדורות" (בראשית כו, יח).

יצחק, באופן שיטתי ויום-יומי, מתמודד עם מאבקים לא פשוטים מול פלישתים ואולי אפילו מורכבים יותר מהמאבקים של אביו. הוא חופר והם סותמים, הוא חופר שוב והם סותמים שוב. הוא מתנהל יום אחרי יום, צעד אחרי צעד, עם המציאות המורכבת שבה הוא חי. אין לו את הפריבילגיה של אביו להיות "נשיא אלוקים", הוא צריך לעבוד על זה קשה ובאופן עקבי. הוא חופר עוד באר ועוד באר, וסותמים לו אותן שוב ושוב, אך הוא אינו נבהל ובסוף מוצא מים חיים.

האתגר היום-יומי

ישנו מדרש המובא ב"הקדמת הכותב" לספר "עין יעקב", שמחפש את הפסוק שמסמל בצורה הטובה והמדויקת ביותר את התפיסה שלנו כיהודים, הפסוק שמנחה אותנו שלאורו אנו צריכים לפעול:

"מצאתי כתוב בשם המדרש ובקשתיהו ולא מצאתיהו בכל שיתא סדרי, וזהו נוסחו: בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל, והוא "שמע ישראל וגו'". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"…הלכה כבן פזי…" (הקדמה לספר עין יעקב).

את דעתו של בן זומא אפשר להבין יחסית בקלות. "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" מייצג את קבלת עול מלכות שמים, את הצעקה שכל יהודי צועק לקב"ה בכל יום על הטוב ועל הפחות טוב. הפסוק הזה מייצג גם את האמונה בא-ל אחד, עיקרון שהיהדות הנחילה לעולם כולו בעת הפיכתו של עם ישראל לעם נבחר. גם עם הבחירה של בן ננס "ואהבת לרעך כמוך" אפשר להסתדר, הפסוק הזה מקפל את כל יחסי אדם וחברו, שהם חלק מהותי מהעולם הזה ומרצונו של הקב"ה מאיתנו, ועליו נאמר "זה כלל גדול בתורה". אבל מה הקשר ל"את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים"? מה יש בפסוק הזה שהוא נחשב לפסוק כולל? מה יסודי בו? איך אפשר להבין את דבריו של רבי שמעון בן פזי?

הפסוק הזה נאמר על קורבן התמיד שמוקרב בכל יום מחדש, פעמיים ביום – בוקר וערב. הקורבן מוקרב באותה התלהבות ובאותה אש יוקדת על המזבח. זאת תמצית דרכו של יהודי בעולם בימי השגרה. התמדה, קביעות, התמודדות עם החיים היום-יומיים, עם האתגרים הקטנים והפשוטים שפוגשים כל אחד מאיתנו. עם הרצון "רק" להמשיך את הדרך, לא לוותר. "את הכבש האחד תעשה בבוקר" ובבוקר שלאחר מכן שוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר", וכך גם בערב. כל בוקר, כל ערב, כל יום. התמדה והתמודדות עם השגרה, וכל פעם באותה התלהבות כמו בפעם הראשונה. הקרבת הקורבן הקבוע, בהתלהבות של אש, ובפרט קורבן עולה שלא מחולק ממנו כלום לאחרים, היא הביטול העצמי הגמור מול ריבונו של עולם.

זו דרכו של יצחק אבינו. הוא "רק" ממשיך דרכו של אברהם, ועושה את זה בענווה עצומה, בקביעות ובהתמדה אין-סופית. הוא מבטל את עצמו לגמרי ולכן הוא זוכה ששמו יהיה לעולם, קבוע ובלתי משתנה. כך בשיא הרעב והבצורת, הוא זוכה למצוא מים חיים ולהביא חיות לעולם – בכוח ההתמדה והענווה. אין שום דרך להתקדם בעבודתנו, להצליח בדרכנו, להמשיך את הדרך שהתוו לנו אבותינו ללא העקביות, ההתמדה והענווה. שנזכה למעט מזה.