בין המקדש והמשפט

הפרשה הקודמת- ראה, מסתיימת בעניין חגיגת הרגלים: העלייה לבית המקדש והקורבנות בהם, ופרשת שופטים פותחת בציווי:  

שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃ לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃  צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃  (דברים, ט"ז)

ועולה השאלה: האם יש קשר בין שני הנושאים – בין בית המקדש והקרבנות, ובין עניין בשופטים והשוטרים?

רד"צ הופמן[1], מסביר בצורה רעיונית- הפרשה הקודמת מסתיימת ומדגישה את חשיבות בית המקדש לעניין עבודת ה' – מצד הפולחן הדתי המתרחש בו, אולם מהבחינה החברתית יש לבית המקדש תפקיד שיפוטי – בית הדין הגדול יושב בו. בית דין זה משפיע  על חיי כל העם בפסיקות שלו ובהנהגות שהוא קובע. משום כך, מסביר רד"צ[2], ראוי שלאחר שדן משה במקדש יעבור לצוות את ישראל על בתי הדין.

המדרש, בדברים רבא, מציג קשר נוסף בין שני הנושאים, והוא מנגיד בין מעשה הקורבנות ומעשה המשפט:

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כא, ג): עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח-  כְּזֶבַח אֵין כְּתִיב אֶלָּא מִזָּבַח, כֵּיצַד? הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ קְרֵבִין נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִים נוֹהֲגוֹת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹא בִּפְנֵי הַבַּיִת. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִים בֵּין לְשׁוֹגֵג בֵּין לְמֵזִיד.

דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִים אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעֶלְיוֹנִים וּבֵין בַּתַּחְתּוֹנִים.  דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא.

המדרש דורש את הפסוק עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח ושם לב לניגוד הקיים בו: עשיית הצדקה והמשפט משובחת יותר מהזבח, מעבודת הקורבנות (אם מטרת הדברים הייתה להשוות ביניהם היה הפסוק משתמש בלשון כזבח- כמו הזבח).

המדרש מתייחס למציאות שלנו, מציאות בה אין בית מקדש, אין כוהנים ואין עבודת קורבנות, ולמעשה לאורך רוב ימי העם היהודי זו הייתה המציאות שבה חיו יהודים. כאשר אנו קוראים על המקדש והרגלים, מדמיינים לעצמנו את עם ישראל עולה כולו לירושלים, מקריב וחוגג בה כיחידה שלמה – אנו מרגישים החמצה, אנו שואלים ומה אתנו? האם אנו יכולים לקיים את התורה במלואה ללא בית מקדש? האם החיים החברתיים שלנו כעם יהודי שלמים ללא בית הבחירה?

התשובה שמביא המדרש היא שברור שעם חורבן הבית וביטול הקורבנות יש צד שלם בתורה שאין לנו קשר אליו מבחינה מעשית, אך זה לא אומר שמה שיש בידנו הוא נחות ממנו: את רוח התורה, את לב התורה, ניתן לקיים גם ללא קורבנות ודווקא על ידי הצדקה והדין (צדקה במובן שמוציאים לאור מי צודק בדין ומי לא). הדרשן מוכיח זאת מההשוואה שהוא עורך בין הדין ובין הקורבנות.

אבל יש משהו עוד יותר עמוק בדבריו: אין דרך אחת אל הקב"ה! ויותר מכך- הקב"ה עצמו לא משאיר אותנו חסרים! אם אין בית מקדש- יש בית כנסת, אם אין קורבנות- יש תפילות, אם אין כפרות – יש בית דין, לכל דור יש את הכלים שלו, לא אלמן ישראל![3]

[1] ר' דוד צבי הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19 וראש בית המדרש לרבנים בברלין 1899-1921.

[2] רד"צ הופמן: …תפקידו של בית דין זה הוא, לשמור על אחדות החוק והתורה ולמנוע כיתתיות. על כן לכאורה היה מן הנכון, שמיד אחרי הפרשיות המדברות על ייחוד המקדש ועל הקרבנות הקריבים שם תבוא בתורה הפרשה המדברת על המוסד הנכבד הזה, בית הדין הגדול במקום הנבחר.

[3] ואי אפשר שלא לציין שבעוד שהקורבן הוא עבודה של אדם מול הקב"ה, הדין הוא עבודה של אדם מול סביבתו- דבר שכדאי שיגרום לנו להיות יותר קשובים לבני האדם שסביבנו במיוחד בתקופה זו, ואולי ככה נצליח גם להחזיר את עבודת הקורבנות.