כי יפלא ממך דבר

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט

פרשת שופטים עוסקת ברובה במערכת המשפטית בעם ותפקידיה, ולכן לא מהנמנע שיהיה צורך לעסוק גם במצבים עליהם אין למערכת זו תשובה להציע:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: (דברים, י"ז, ח')

אך מה קורה אם ישנם מקרים בהם גם הדיינים לא יודעים או לא מכירים את דבר המשפט? ובמיוחד נכון הדבר למקרים חדשים – העולם והמציאות מתקדמים בכל דור ומציאות זו מזמנת שאלות חדשות שלא עלו בדורות קודמים. תגובה אפשרית לאירועים כאלו יכולה להיות התעלמות, פחד מהחדש או דחייה של הלא מוכר – 'חדש אסור מן התורה'.

לעומת גישה כזו משרטט המדרש (ילקוט שמעוני) תהליך קצת שונה:

תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד הָיָה יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וּשְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל שׁוֹאֵל מִבָּתֵּי דִּינִין שֶׁבְּעִירוֹ אִם שָׁמְעוּ מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין לָזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירוֹ אִם שָׁמְעוּ מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְכוּ׳ וְאִם לָאו אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לָזֶה שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁשָּׁם סַנְהֶדְרִין יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִין בַּחֵיל, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה לִפְנֵיהֶן אִם שָׁמְעוּ אוֹמְרִים לָהֶן וְאִם לָאו עוֹמְדִין לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין טָמֵא רַבּוּ הַמְטַהֲרִין טָהוֹר. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת…

רבי יוסי משרטט שני שלבים בבניית תשובת בית הדין, הראשון- אִם שָׁמְעוּ, האם הנושא כבר נידון והוכר? האם יש לנו מסורת בנוגע לשאלה? ותפקידו של בית הדין הוא לחפש מסורת זו- עוברים מבית דין שבעיר לבתי הדין הסמוכים ומשם לבית דין שבפתח הבית עד שמגיעים לסנהדרין.

במידה וגם לסנהדרין אין היכרות עם הנושא, אז מתחיל השלב השני- עוֹמְדִין לְמִנְיָן. משמעות המניין היא שההכרעה  ניתן לרוב, אולם בכדי להגיע לכך יש צורך לבחון וללמוד את הנושא ובעיקר- לשכנע לוגית ושכלית שזהו הפתרון הנכון. גם אם החדש נדחה בסופו של דבר- דחייה זו היא שכלית.

רבי יוסי מנגיד בין המצב שהיה בתחילה – לא הייתה מחלוקת בישראל, ובין המצב באחרונה (כנראה שעד ימינו אנו…) – משרבו תלמידים שלא שימשו כדי צורכם את רבותיהם, אז רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. עניין זה מעורר שאלה שהרי עצם העמידה למניין מבטא מחלוקת משום שאם כולם היו מסכימים לא היה צורך בהכרעת הרוב! אם כן מדוע נתלית המחלוקת בתלמידים שלא שימשו דיים?

מתוך דברי הרמב"ם בהקדמה למשנה אפשר לענות על כך:

אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים.

סברותיהן של הלל ושמאי היו מבוססות לוגית כך שגם אם מסקנותיהם היו שונות, הסברה עצמה הייתה לגיטימית – גם הסברה שנדחתה היה לה מקום בעולם ההלכה והמחשבה. משום כך בעלי הסברה שנדחתה גם יכלו לקבל את הכרעת הרוב. הבעיה מתרחשת כאשר כוח הסברה והחכמה נחלש, כדברי הרמב"ם, עד שאי אפשר להכיר במקום שיש גם לדעה הנגדית. במצב כזה נוצרת הסתגרות מפני מי שנתפס כ- 'הצד השני' ונעשית תורה כשתי תורות.

לשני הצדדים מקום, למסורת ולהכרעה השכלית, הן שתיהן משלימות זו את זו ובנויות זו על גבי זו (ההכרעה ה'חדשנית' של היום היא המסורת של המחר), ולכן הדרישה שעולה מפרשת שופטים היא להקים תלמידי חכמים, שופטים ומחנכים הנאמנים למסורת ובה בעת גם בעלי עומק מחשבה.