במסורת ובשירים המיוחדים למוצאי שבת ושבמרכזם אליהו הנביא, חוזרת הקבלה בין פנחס הכהן ואליהו הנביא, וכותב המשורר:
כהן לאל עליון הוא, פינחס הוא אליהו
הנביא יקראוהו , הגילעדי התישבי
קישור זה שבין פנחס ואליהו מופיע כבר אצל בעלי המדרש:
אמר רבי שמעון בן לקיש: פינחס הוא אליהו! אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום בין בני ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד לתן שלום ביני ובן בני, שנאמר: 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' .. והשיב לב אבות על בנים' (מדרש ילמדנו).
מבחינה רעיונית החוט המקשר בין שתי דמויות אלו היא הקנאה:
פנחס קינא לה' במעשה זמרי ועל אליהו הנביא מסופר שקנא לה' , הרג 400 נביאי שקר ובסוף ברח למדבר. תכונה זו של הקנאות כשלעצמה היא מוסכמת כשלילית, אולם ישנם מצבי קיצון- כגון זה המתואר בפרשה או אירועים מחיי היום יום שלנו שבהם יש פגיעה בנכסי צאן ברזל ובמוסכמות יסודיים של החברה, שבהם היה ניתן לחשוב שדווקא בהם הקנאה רצויה. ולא רק זו, אלא שהיינו יכולים לחשוב שדווקא אותם אנשים ששמו נפשם בכפם, אלו שקמו ועשו מעשה- דווקא הם ומעשיהם מוכיחים על המודעות לגודל האחריות החברתית שיש להם ועל החשיבות שיש להם בהנהגה.
על תפיסה ומחשבה זו מעיר הרב שלום משאש:
ובשביל זה תמצא באליהו הנביא, שהלך בדרך פינחס זקנו, ורצה לעשות מדת קנאות, לא הסכים ה' עימו. כשברח אליהו לפני אחאב למדבר ושמע את קול ה' שואל: מה לך פה אליהו? ענה אליהו: קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות.
מה נאמר לו? צא ועמדת בהר לפני ה', והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'! ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'! ואחר הרעש אש, לא באש ה'! ואחר האש קול דממה דקה.. ויאמר ה' לך שוב המדברה דמשק.. ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתך.
הנה את כל זה משל נכבד להוכיח ולברר לפניו, כי לא זהו הדרך הנכונה אשר חפץ ה', כי אליהו זכור לטוב רק בסופה ובסערה דרכו. וה' הראה לפניו רק בקול דממה דקה, וזה הוראה נכבדת כי המנהיג הוא צריך שיהיה סבלן לדעות המונהגים במענה רך ולסבול כל אחד ואחד לפי דעתו.
הרב מסביר כי המנהיג האמיתי הוא לא זה המכה את העם כשהם לא הולכים בדרכו, אלא הוא דווקא זה המצליח להחזיר אותו לדרך הנכונה לאחר שחטאו. דברים אלו נכונים לא רק למנהיגים ברמה הלאומית אלא לגבי כל אדם הנמצא בעמדת השפעה על אחר- בין אם מדובר על הורה, מורה או מדריך. פנחס ואליהו- עם כל ההרואיות של מעשיהם, לא החזירו את החוטאים לדרך הנכונה, הם הרגו אותם ובכך נמנעה יכולתם של החוטאים לשוב בתשובה. ברוח זו נהג אבי מורי ז"ל לצטט במקרים מסוימים את אמרת חז"ל: ייתמו חטאים מן הארץ- חטאים ולא חוטאים.
פרויקט הקריאה בתורה הוא חגיגה אמיתית של מורשת, מסורת ודיוק בלשון הקודש. הקריאה בתורה היא לא רק מצווה, אלא גם חוויה שמחברת אותנו לשורשים העמוקים של העם היהודי. כאן תוכלו להאזין לקריאת פרשת פנחס בשני נוסחים – הנוסח הירושלמי והנוסח המרוקאי – ולהיחשף ליופייה של המסורת שהועברה מדור לדור.
אחרי פתיחה קצרה על שכר פנחס ועל הציווי להכות את המדיינים, מגיע הציווי לפקוד את בני ישראל. הפסוק הפותח אותו בנוי משני משפטים שנראים כאילו אינם קשורים זה לזה: סיום המגפה והציווי על המפקד. מה משמעות המבנה הלא רגיל הזה?
פרשת "פנחס" היא בסימן חילופי הנהגות והיא מלמדת שיעור חשוב במנהיגות. משה מבקש לוודא שלעם יש מנהיג ראוי אחריו, בקשה שאינה מובנת מאליה בימנו.
אלמלא פרשת בנות צלפחד היתה כתובה בתורה, לא היינו מסוגלים לדמיין אותה. היעלה על הדעת שתינתן זכות לאנשים מעם ישראל להתווכח עם משה על התורה? הייתכן שאלוהים יסכים לשנות את דיני התורה פעם אחר פעם בעקבות דרישות המגיעות מן העם?
מה ניתן ללמוד על קנאות – היא טובה או רעה? היא לגיטימית או פסולה? כדי לענות על כך עלינו לקרוא בזהירות את מעשה פנחס, ולנסות להבין את המניעים שלו. מה גרם לפנחס להרוג נשיא שבט מישראל?
בפרשת פנחס מספרת התורה על עליית משה להר נבו ועל סמיכת יהושע, אך האם זה מקומם של הדברים? ואם לא, מדוע נאמרו כאן?
