נדר נזיר

פרשת השבוע, פרשת נשא, היא הארוכה בפרשיות התורה ומהעמוסות שבהן. אחד הנושאים המעניינים בפרשה הוא מושג הנזירות, והתורה מציבה את האפשרות לאדם לנדור נדר נזירות:

'דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר, להזיר לה" (במדבר, ו', ב').

הפרשה מביאה בפנינו מצב בו אדם מישראל רוצה להיות נזיר לה', דבר המתבטא בכמה דברים: איסור שתיית יין או אכילת ענבים וגפן, החיוב לגדל שערו פרע והאיסור להיטמא למת- ואפילו לא לבני משפחתו הקרובה. כמו כן הנזירות מוגבלת בזמן- הנזיר צריך להכריז על משך תקופת נזירותו, תקפה שלא תפחת משלושים יום.

ברוב הדתות, ובמיוחד בנצרות, מושג הנזירות – הכולל גם ואולי אפילו בעיקר אסור אישות – הוא חיובי ומבטא שלב גבוה של עבודת האל. כמו כן מושג זה אינו מוגבל בזמן והנזירות נמשכת כל חייו. ביהדות היחס לנזירות אינו אחיד- ישנם המשבחים אותה, וישנם השוללים אותה. התורה כותבת שבסוף תקופת הנזירות הנזיר מביא קורבנות מסוימים, ובניהם קורבן חטאת (שבא לאחר ביצוע חטא):

'ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש..' (במדבר, ו', י"א).

הפרשנים הרואים בנזירות חיובית, כדוגמת האבן עזרא והרמב"ן מסבירים כי חטאו של הנזיר הוא בשיבה לעולם הגשמי והארצי לאחר הנזירות. אלו השוללים את הנזירות רואים בפסוק הנ"ל הוכחה לדעתם, ואומר המדרש:

'וכפר עליו- אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא, שנאמר: 'וכפר עליו מאשר חטא לנפש'. וכי באיזו  נפש חטא? אלא [חטאו הוא] שציער עצמו מהיין'.

משמע שעצם האיסור העצמי על דבר שהותר מהתורה וההתרחקות מחיי העולם- נתפסת כחטא.

גישה מעניינת ביחס לשלילת הנזירות מביא הרב יעקובסון בספרו 'בינה במקרא':

שלילת הנזירות אינה מוחלטת, וההבדל תלוי בשאלה האם היא אמצעי או מטרה בפני עצמה? כאשר הנזירות היא אמצעי לשיפור מידות האדם, ולאחריה שב הנזיר לחיות כחלק מהחברה – הנזירות חיובית, וכן נאמר על הנזיר: 'קדוש יהיה'– בעתיד, לאחר שישוב לחברה כאדם טוב יותר. אבל אם הנזירות היא מטרה, יש כאן סכנה חברתית, משום שכאשר אדם מוותר על חלקו בחברה ופונה לסגפנות, הוא עתיד יהיה לדרוש גם מרעהו את אותו הדבר, האמפתיה לצרת האחר עלולה להיעלם והשותפות הקהילתית גם כן. היציאה מהחברה כאידיאל מסוכנת לחברה ולקיומה, ומשום כך היא שלילית.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.