אחרונים

מצווה התורה כי במקרה בו נמכר אדם מישראל לגר תושב , יש חובה לגאול אותו ולקנות אותו מיד אדונו הגוי. בעל הכלי יקר מוצא הכוונה חינוכית בציווי.

מצווה התורה להביא כקרבן רק בעל חיים שהוא מבן שמונה ימים ומעלה. בעל הכלי יקר שם לב לניסוח בציווי ומוצא רעיון חינוכי בדברי הפסוק.

התורה מצווה שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען. ציווי זה וניסוחו הביא את הכלי יקר לעסוק בנושא הסכנה הטמונה בקיום היהודי בגולה.

התורה מלמדת שכאשר יש נגע צרעת באחד האיברים הוא מטמא, ולעומת זאת כאשר הצרעת התפשטה על כל גופו של האדם – הוא טהור, כיצד ניתן להסביר זאת?

חכמים זיהו שהמביא לצרעת הו פגיעה בחברה על ידי מעשים שעשה המצורע, מה שמעלה את השאלה: אם זה המצב אז מדוע הוא עומד מול הכהן ולא מול השופט?

מצווה התורה את בני ישראל והייתם קדושים. בעל הכלי יקר מוצא רעיון בציווי זה, ומלמד אותנו שתמיד צריך לשאוף ולהשתפר – והקב"ה יסייע.

מצווה התורה לשחוט את החטאת באותו המקום בו נשחטת העולה, ונשאלת השאלה: מדוע הדגשה זו? מה הקשר שבין העולה והחטאת? נעיין בתשובת הכלי יקר לכך.

הפסוק הפותח את ענייני הקורבנות פותח ביחיד ומסיים ברבים, ועל כך שואל בעל הכלי יקר- מדוע? ובתשובתו הרב מדייק מהו הקורבן האמיתי העולה אל ה'.

התורה מצווה על שמירת השבת, אך במשכן עצמו השבת לא נשמרה! כיצד להתייחס לדואליות הזו ומה ניתן ללמוד מכל על היחס שבין היחיד והחברה המתבטא במשכן?

בפרשת ויקהל מספרת התורה על הציווי לקחת תרומה מבני ישראל והיא מדגישה שהתרומה תהיה: מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה – מאת בני ישראל, אך מדוע מדגישה זאת התורה? הרי ברור שהתרומה מגיעה מבני ישראל! נעיין בדברי בעל הכלי יקר.

בפרק מ' המסיים את ספר שמות ופרשת פקודי מספרת התורה על סיום מלאכת המשכן והקמתו. נעיין בדברי הכלי יקר המוצא בדברים רעיון רלוונטי גם לזמננו.