מעשי ידי טובעים בים

(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה.

התורה מספרת שבליל חציית ים סוף, עמדו המצרים מצד אחד ובני ישראל מהצד השני, ובתווך- עמוד הענן. חציצה זו הביאה לכך ש- וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כׇּל הַלָּיְלָה, המצרים ובני ישראל לא באו במגע במשך הלילה. בעלי המדרש לקחו את כוונת הדברים מהמתרחש על הים בארץ והפנו אותה אל המתרחש בשמיים, בין המלאכים.

הדבר בא לידי ביטוי באחד המדרשים המעניינים שיש ושזכה לפרשנויות רבות, וכך מופיע במדרש אגדה:

ולא קרב זה אל זה כל הלילה – בפמליא של מעלה אמרו שלא אמרו שירה כל הלילה, שכך אמר להם הקב״ה בשעה שרצו לומר שירה, אמר להם מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים לפני שירה, מכאן שאין הקב״ה שמח במפלתן של רשעים.

רבות הפרשנויות למדרש זה, וחלקן מסבירות שגם אם המלאכים לא אמרו שירה – ישראל אמרו ובכך ביטאו את שמחתם בראותם את המצרים ששעבדו אותם  טובעים בים. יש שהסבירו שהשירה באה להודות לקב"ה על הנס וההצלה- ולאו דווקא כשמחה לאיד כלפי המצרים.

ניתן גם לפרש בכיוון הפוך לכך ולומר שגם אם ברמה הסובייקטיבית האנושית היה מקום לבני ישראל לומר שירה, ברמה האבסולוטית – שאותה מייצגים המלאכים, לשירה זו לא היה מקום. המצרים, על אף מה שעשו לישראל, על אף שלא קיבלו עליהם את ה', על אף הכול הם בניו ויצירי כפיו של הקב"ה. ואם עליהם ה' מצר ומצטער, ראוי שנלמד מכך גם אנו לגבי יחסינו לאחרים – גם אם מבחינת מעשיהם הם לא טובים יותר מהמצרים.